"תפסיקו לשווק לנו חרדה!"

"נדב, תישאר בשולחן עד שתסיים את הכל"

"מורן, אל תיגע בזה!"

בעצם, אם אנחנו מאמינים ש"ידע הוא כוח", היינו לכאורה אמורים לקבל תמונה הפוכה. ההורה הישראלי ללא ספק גדוש יותר באינפורמציה רלבנטית בהשוואה לאבותיו. למעשה, אמא ואבא יוכלו בשקט להרצות לסבא וסבתא על שלבים פסיכולוגיים בהתפתחות הילד, תזונה נכונה של תינוקות  והפרעות הקשב לסוגיהן.

מאידך, סבא וסבתא יוכלו ללמד את דור ההמשך דבר או שניים על גידול פחות היסטרי של בני אנוש ועל יתרונות הביטחון העצמי ההורי בבניית נפשו של הפעוט.

א. המדיה והפירסום ומלחמתם בחיידקים הרעים

תגידו, יש למישהו חיידק ידידותי ספייר? לעיתים, ברגעי בדידות, נראה לי שחיידק ידידותי טוב ואמפתי זה בדיוק מה שאני צריך...

ועכשיו ברצינות. מקדש הטומאה הראשון במעלה הוא כמובן הפגזת הפרסומות. תחת מעטה של דאגה לבריאות הילדון ועתיד מוחו, מוטחים בפנינו נהרות של מזונות עתירי ויטמינים, מוצרי חלב גדושי מתיקות וכימיקלים ושפע של צעצועים התפתחותיים יהירים בהבטחותיהם, ובעיקר פשטניים בתפיסתם את המורכבות העצומה של ההתפתחות האנושית.

כי השומר הראשון במעלה על שלום בריאותו של התינוק הוא קודם כל גופו שלו, על שלל מערכותיו החיסוניות, והמורה המבריק ביותר שלו הינו דחף ההתנסות הטבעי שנטע בו האל.

כל עוד אתם פוקחים עין סבירה על אוצרכם, זה יותר מבסדר שהוא יתלכלך, יחבל קלות, יתנסה במזונות שונים וישנה מדי פעם את עיצוב הפנים של הבית בהשתוללויותיו.

ב. גן המשחקים – בטיחות? כסת"ח!

אני לא כל כך בטוח מהו הדבר שהכי מפחיד הורים, אבל אני די סגור על הדבר שמטיל את מירב האימה על גופים ציבוריים. לא רעידות אדמה, לא צונאמי, לא שפעת העופות – תביעות. תביעות משפטיות.

בשם השמירה על הקופה הציבורית, שולפים קציני בטיחות במקומות שונים עוד ועוד מתקנים וצעצועים מהגנים ומגני המשחקים, ומותירים אחריהם מרחב מוגן, אבל משעמם.

רמי כץ, מורי ורבי, הוא זה שהפנה אותי לתופעה המעניינת / מעצבנת הזו. "שמת לב", עדכן אותי "שכבר אין יותר סולמת בגנים?". מה זאת סולמת, תשאלו? מדובר בעצם בסולם ברזל מכופף, בצורה של U הפוכה, שנעוץ באדמה משני צדדיו. ובמה חטא המתקן הזה בכך שנבעט החוצה מארגז החול?

מכיוון שילדים מסיימים את הטיפוס עליו מהופכים לגמרי, הרי שההסתברות לנפילות פה ושם עולה. החווירו קציני הבטיחות, היסטריה תקפה את עורכי הדין, והילדים שלנו הפסידו מתקן נפלא שאין כמוהו לפתח קואורדינציה, מוטוריקה גסה ותפיסת מרחב. הם הפסידו עוד משהו – חוויה שתלמד אותם להיזהר. היכולת להיזהר בעצמך מפני סכנות היא אחת המיומנויות החשובות שאנחנו יכולים להקנות למלאכים. במקום זה, אנחנו (כחברה) בוחרים להימנע.

ג. משרד החינוך ומפלצת האנאלפבית

המפעל שהיה אמור ללמד את ילדינו להפיק הנאה מגופם וממוחם, מייצר דאגה. הורים טרודים מדי יום ביומו שמא הילד לא יהיה בשל, לא יגיע מוכן, לא יעמוד בקריטריון, יכשל במבחן. לוקחים מילה נפלאה, "חינוך", ופורטים אותה לפרוטות, להישגים, לאלף סוגי הפרעות שונות. מתי שאלנו את עצמנו ברצינות מהי המטרה של בית הספר מבחינתנו? מה אנחנו רוצים שהילד יפיק בסוף התהליך?

אבל שיא הציניות כמובן נעוץ בעידוד תעשיית לקויי הלמידה. זורקים לאוויר שלל מונחים תיאוריים שאין להם שום ערך הסברי – דיסלקציה, ADD, היפראקטיביות – מייצרים הורים סופר חרדים שבולשים אחרי כל פרץ פעלתנות לא מוסבר של הילד בעין רועדת, ושולחים אותם בהמוניהם אל המכונים הפרטיים. שם הם נדרשים לשלם לא אחת סכומים דמיוניים כדי לקנות תווית אבחונית עתירת אותיות אנגליות.

הכרתי אימא שכבר היתה נכונה לשלם 16,000 שקלים למכון שהתחייב לאלף את הילד שלה ולשאוב ממנו החוצה את כל בעיות ההתנהגות. 16,000 שקלים! למזלי הצלחתי להניא אותה מכך, ובהזדמנות זו שלוחה התנצלותי לצוות אותו מכון, על שקטעתי את תוכניתם לשיפוץ המשרד באבחה גסה.

• תודה לתלמידתי החכמה, חני ויינרוט, שנטעה בי את הרעיון.
  

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.