גם השבת - מצווה לבטל את הלכות נידה
אם "איסורי הנגיעה" בנשים נועדו להרחיק ממגע מיני אסור, היה על ההלכה לאסור על כל בני האדם כמעט לגעת אחד בשני; ואיך זה שהפמיניזם האורתודוכסי מאפשר לעוד דור של בנות לנדות את גופן? פולמוס הנידה ב"בית המדרש של הטוקבקים" נמשך, רוחמה וייס חוזרת לבית הספר הדתי
תודה לאל
בפרשה הקודמת עסקתי בתביעה לבטל את הקיום המעשי של הלכות נידה. התגובות היו רבות משיכולתי לשער. אלהים, החושב על הכל, בחר להמשיך ולעסוק בסוגיית הנידה גם בפרשת מצורע ובכך לאפשר לנו להתייחס לסוגייה שכנראה לא נותנת מנוח.
בספרה, בראשית הייתה האהבה, מנסחת ג'וליה קריסטבה אמת פשוטה (שניתן כמובן להתווכח עליה):
"כל דרישה, גם אם טיבה אינטלקטואלי, מביעה סבל"
אני בוחרת לפתוח בהצעתה של קריסטבה ולחפש את הסבל המסתתר מאחורי התביעה שלי לחדול מקיום הלכות נידה. בהמשך הדברים אתייחס לטענות המלומדות והמרגשות שהועלו במהלך השבוע האחרון ב"בית המדרש של הטוקבקים", אבל אני נחושה לפתוח בהתבוננות בכאב שביסוד התביעה שלי.
מצווה שראשיתה בבכי
במהלך השבוע ניסיתי לאתר את רגע הולדת הקצף האישי על הלכות נידה. אציג שלש תמונות מאד פרטיות מחיי הנידה שלי, חיי נערה מתבגרת בבית ספר לבנות:
תהיי צנועה א' – יום חלוקת התעודות בסיום כתה ט'. תמיד פחדתי מהיום הזה. התעודות שלי אף פעם לא ליטפו אותי. התעוררתי בבוקר והיה לי רצון עז להתיילד, להראות תינוקית, ללעוג לתעודה הלועגות לי. לבשתי חצאית פרחונית, הסתרקתי בשתי קוקיות גבוהות קשורות בסרטים אדומים. חשבתי שאני חמודה. בהפסקה המורה קראה לי הצידה ופקדה עלי לפרק את התסרוקת: "זה לא צנוע. את מסתובבת ברחוב, גברים רואים אותך, זה מגרה אותם". באיבחה אחת הפך המעשה הילדותי, למיני ומגונה. בעצם, בשפת בית הספר שלי, מיניות נשית וגינוי היו תמיד מילה אחת.
תהיי צנועה ב' – לבית ספר אסור היה לבוא עם חולצות טריקו: "זה מבליט את הגוף שלכן". בטיולים אסור היה להכנס (גם בלבוש מלא) למים: "החולצות נהיות שקופות וצמודות, רואים לכן". השדיים המתפתחים רדפו אותנו, הם היו כמעט קללה, משהו שצריך להסתיר מהעולם הגברי. בתחילת התיכון נחשפתי, דרך פרסומות, לעולם הניתוחים הפלסטיים. אני זוכרת את עצמי מפנטזת, ברצינות גמורה (ועצובה למדי) על היום בו אהיה מספיק מבוגרת ואוכל להכנס לאחד המכונים האלה ולבקש שיקטינו לי, אבל מאוד מאוד, את השדיים. השדיים והמחזור היו לפצצת לִילִית מתקתקת שבצעה בנו דין רודף. המיניות סימנה אותנו לחיי נידה, לאזרחיות סוג ב' בעולם הדתי – מודרות מפעילות בבית הכנסת, מודרות מתפקידי הנהגה דתית, מודרות מלימוד התלמוד – נידות.
תהיי צנועה ג' – למורה לדינים הייתה פאה ג'ינג'ית, עור כמעט שקוף וקול רועד. היא הסבירה לנו מדוע נשים פסולות לעדות "כיוון שדמעתן מצוייה אי אפשר לסמוך על כך שימסרו עדות אמינה" (ובבקשה אל תעירו לי על כך שזה לא הטיעון ההלכתי המדויק. אחרי הכל, למורה שלי לדינים אסור היה ללמוד גמרא...). באותו רגע, ולנוכח קולה הרועד של מורתי, נשבעתי בלבי לא לבכות יותר לעולם. שנים רבות עמדתי בשבועתי. שנים רבות לא ידעתי לבכות. ניצחתי את עצמי. גם זה לא עבד. הדרך היחידה להיות אשה לא נידה הייתה בפרישה מהעולם האורתודוכסי ובאימונים בלתי פוסקים לשוב ולבכות ולהציע למיניות הנשית שלי את כבודה ושמחת חייה. אם היה סעיף משפטי לתביעה על 'התעללות במיניות', מערכות החינוך בהן גדלתי היו זוכות בה ביושר.
כציפור שאיחרה את מסע הנדוד...
שורש המילה נידה הוא 'נדד'. נידה היא האשה ההולכת, או המולכת אל מחוץ למחנה. כך תפסה זאת גם ההלכה הקדומה (ותודה לגב' אסתר אדלסבורג שבדקה למעני את המשמעות המקראית של 'נידה'). אז למה הן עדיין נודדות? למה גם היום הפמיניזם האורתודוכסי, מקפיד להתמקד בשחרור האינטלקט הנשי, בעודו מתעלם מהמיניות הנשית? מדוע גם הפמיניסטיות האורתודכסיות מחביאות את השדיים של עצמן? מדוע הן יוצרות מהפכות בלמדנות ובחוקי בית הכנסת אך מקבלות על עצמן דין כיסוי ראש ודין נידה? מדוע הן מאפשרות לעוד דור של בנות לנדות את הגוף של עצמן?
לאחר הדמעות ובעזרתן, אשוב לדיון ההלכתי – הטענה ההלכתית שהועלתה נגד התביעה לבטל את הלכות נידה הייתה שאני מבלבלת בין הלכות טומאת נידה לאיסורי ביאת נידה – אלו שני איסורי תורה, ובימינו, כך טענתם, איסור המגע בין גבר לאשה לא קשור לאיסורי טומאת נידה אלא לסייגים מבעילת נידה.
נדמה לי שלא רק אני מבולבלת גם המסורת מבלבלת ומערפלת ואולי בכוונה...
זה מתחיל בפרשת השבוע שלנו, פרשת מצורע (טו, יט-כד):
וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ... וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא:
על פי מסורת זו (ובניגוד למסורת בויקרא כ, יח), האיסור לשכב עם הנידה אינו מאיסורי העריות וענשו אינו מוות. זה איסור טומאה שדינו כדין טומאות. כן, אני יודעת שפרשנים במהלך הדורות עסקו בסתירה בין שני המקורות ומצאו לה פתרונות, אבל חשוב להקדים את הקושיה לפתרונות, ואפשר לטעון שלאורך כל הדרך הוצעו הצעות שונות וסותרות לאיסורי הנידה, ובפרשתנו מסורת הקושרת את איסור הנידה רק לענייני טומאה. אז אולי אפשר לבטל?!
לפי ההגיון הזה יש לאסור על גברים לגעת אחד בשני
נדמה שיש תעתוע קבוע ומובנה בין איסור ביאת נידה לאיסורי נגיעה. יש חרדה תרבותית עמוקה (שיסודה בוודאי בתשוקה אסורה) מדם המחזור, להפוך אותו למסוכן ואת הנושאת אותו – לנידה. אם איסור נגיעה נועד רק להרחיק מאיסור בעילת נידה (איסור שגם עליו כדאי לחשוב), הרי שהאיסורים, כפי שרבים מהמגיבים אמרו, מקוממים וחסרי פרופורציה. ותחשבו על עוד משהו – האיסור על משכב זכר לא פחות חמור מאיסור בעילת נידה ומדוע בעניין זה לא חלים איסורי נגיעה?! אם איסורי נגיעה נועדו להרחיק ממגע מיני אסור, היה על ההלכה לאסור על כל בני האדם כמעט לגעת אחד בשני. זה היה יכול להיות די עצוב ומבהיל, לא?!
אני הנידה הניצבת לפניכם
אני אוהבת את "בית המדרש של הטוקבקים" שיצרנו לנו כאן. השבוע הגדלתם לעשות. עיקר התגובות היו מלומדות ומרגשות. הרבה תורה למדנו השבוע ואני מודה לכם על כך. ההתרגשות שלי גדלה כשאני מבינה (מתוכנן של התשובות) כמה גברים חרדים ודתיים-לאומיים, חברים בבית המדרש שלנו. בית המדרש שלנו יכול להתקיים רק בחסות האינטרנט. חלק מהחברים היו ככל הנראה מסרבים ללמוד תורה בבית מדרש 'בשר ודם' בו הייתי אני, אישה ליבראלית, מובילה את הלימוד. השבוע חשבתי לעצמי בשמחה ועצב שנמהלו זה בזה, כמה אנחנו, הנשים, עדיין מנודות בקהילות יהודיות רבות, וכמה שהמחשב מנצח את תרבות הנידה.
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות", מחברת הספר 'מתחייבת בנפשי' - קריאות מחויבות בתלמוד ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
