המילכוד של מזוז
ביקורת שיפוטית על היועץ המשפטי עלולה לחייב אותו לחשוף חולשת ראיות שאולי תכביד על ניהול התיק. אולם העמדה לדין בלי לחשוף זאת, או ניסיון לחזק אותן על מנת להבטיח הרשעה, תפגע אף היא בצורה קשה באמון הפרקליטות
החלטת נשיא המדינה לשעבר משה קצב לבטל את הסכמתו לעסקת הטיעון העלתה מחדש סוגיה שהיה נדמה כי הוכרעה – היחס לעסקת הטיעון עצמה.
מבקרי העסקה שלא הצליחו להביא לביטולה בבג"ץ, חוזרים ותוקפים את היועץ המשפטי על שהסכים לה. כמה מהם אף מטילים ספק ביכולתו לקבל את ההחלטות הנדרשות עתה בעניין כתב האישום שיוגש לבית המשפט, ודורשים כי ישעה את עצמו מטיפול בתיק.
לדעתם, קיים חשש כי היועץ לא ינהל את המשפט במטרה להוציא אמת לאור, אלא יפעל באחת משתי דרכים פסולות: כדי להשיג הרשעה בעבירות החמורות שמעבר לעסקת הטיעון, או כדי להימנע מהרשעה כזו על מנת לתמוך בעסקה. מה גם שסביר להניח כי עורכי הדין של הנאשם יביכו את נציגי התביעה, שתנסה עתה להתבסס על אותן ראיות שהיא עצמה הציגה כגבוליות.
אכן, המצב שנוצר בפרשת קצב אינו פשוט. אולם האחראי להיווצרותו אינו היועץ המשפטי או ההחלטה על עסקת הטיעון, אלא מסכת היחסים המורכבים שנוצרה בין מערכת אכיפת החוק לבין בג"ץ והתקשורת, בעיקר בתיקים הנוגעים לחשדות לשחיתות או להתנהגות מינית פסולה של אנשי ציבור: דווקא כשיש עניין ציבורי עצום וכשמופעלת בקרה חזקה, צמודה ובזמן אמת של בג"ץ ושל העיתונות, האמון שרוחש הציבור לממלאי התפקידים ולהכרעות המשפטיות - יורד! כך היה בעניין דרעי, כך היה בעניין רמון, בהם היו כתבי אישום והרשעה. כך היה במקרים בהם הוחלט לא להגיש כתב אישום – כמו בפרשת האי היווני. וכך יקרה בעניין קצב, על פי כל תרחיש.
במקרים כאלה מתנהל במקביל לחקירה משפט מקביל ומקדים בזירה הציבורית, שבו מוצגים לציבור קטעי ראיות ושפיטה מפי מעורבים בליווי פרשנויות. כך מתגבשת תחושה חזקה לגבי ההחלטה ה"נכונה" בתיק. סטייה ממנה על ידי הרשויות, בעיקר לכיוון של הימנעות מהגשת אישום פלילי, יוצרת התקפה רבתי ופנייה לבג"ץ. הדבר נכון בעיקר במקרי חשדות לניצול מיני של נשים על ידי בעלי שררה. ניצול כזה הוא תופעה קשה וחמורה, וטבעי ואף מוצדק להילחם בה ולעודד קורבנות להתלונן. אלא שבמקרים רבים התמיכה המוצדקת והנכונה בנפגעי עבירות כאלה הופכת למסע נגד הנאשם ולחריצת דינו עוד לפני בירור העובדות וניהול המשפט.
תנאי רקע כאלה יוצרים חשש לעודף תביעה. אחוז ההרשעות הגבוה בבתי המשפט שלנו, יחד עם צורך של התביעה להצדיק את הגשתה, יוצרים חשש לניהול משפט על מנת להרשיע ולא על מנת להוציא אמת לאור. המשפט המוקדם על ידי התקשורת ובעלי העניין אף יוצר תחושה של נרדפות, מוצדקת בחלקה, אצל הנאשמים. חזקת החפות וערובות המשפט ההוגן אכן נחלשות. אמון הציבור בהחלטה על העמדה לדין ובתוצאות ההליך המשפטי נשחקים. חמור מזה - התוצאות לגבי המאבק החיוני להגנה על כבודן של נשים אף הן אינן ברורות.
העיסוק הבלתי פוסק בתקשורת בפרטי החקירה, הקריאות לפעול והביקורת על חוסר הנחישות, יוצרים לחץ על רשויות אכיפת החוק למסור הודעות מטעמן גם כאשר התמונה אינה מגובשת דיה. הודעות כאלה מחריפות את הציפיות, ובעקבותיהן את האכזבות. נוצר מצב בו כמעט אי אפשר לסיים חקירה פלילית בנושאים כאלה בלי העמדה לדין, או בלי ביקורת חריפה במיוחד על הימנעות ממנה.
ביקורת שיפוטית על היועץ המשפטי המחליט להסכים לעסקת טיעון, שהיא דרך אחת לקיים בקרה על הפעלת הכוח, עלולה לחייב אותו לחשוף חולשת ראיות שאולי תכביד עליו לנהל את התיק אם יתעורר צורך לנהל אותו. אולם העמדה לדין בלי לחשוף את חולשת הראיות, או אף ניסיון לחזק אותן על מנת להבטיח הרשעה, תפגע, ובצדק, במידה חמורה יותר באמון הפרקליטות.
זמן טוב לסוביודיצה
עתה חיוני לסיים את בירור עניינו של קצב במהירות האפשרית. את ההחלטות צריך לקבל הצוות המקצועי של הפרקליטות, בראשות היועץ המשפטי לממשלה. אף אם חולקים על חלק מהחלטותיו, ודאי שהוא לא גילה במקרה הזה חשש מבעלי תפקיד או התייחסות מקלה לתלונות בעניין ניצול מרות. אחרי הכל, הוא היה זה שהורה על פתיחת החקירה, והתבטאויותיו שלו הן שיצרו את הציפיה לכתב אישום חמור. הוא היה זה שלא היה מוכן להימנע מאישום פלילי תמורת התפטרות, בניגוד לרבים בתקשורת ששמעו על דפוסי ההתנהלות של הנשיא לשעבר ולא מצאו לנכון להתריע עליהם לפני שנבחר לתפקיד הרם.
הפער הגדול בין טיוטת כתב האישום וההתבטאויות שנלוו אליה ובין עסקת הטיעון אכן בעייתי, וחשוב להפיק ממנו לקחים שיצמצמו חשש להישנותו. אולם יש לשבח את היועץ המשפטי על שהעדיף לשקף את המורכבות של הראיות בעסקת טיעון, ולא להיגרר לכתב אישום גבולי רק כדי להגן על התבטאותו המקורית.
היועץ גם הקפיד להדגיש כי עסקת הטיעון היתה מבוססת על השיפוט שעדיף היה לקבל הרשעה ודאית ומיידית בעבירות פחות חמורות על פני ניהולו של הליך משפטי ארוך ומתוקשר בעבירות חמורות יותר. לכן, גם אם היה בג"ץ מחייב אותו לבטל את עסקת הטיעון – לא היה מקום להתפטרותו או להחלפתו בניהול התיק. קל וחומר שאין מקום לצעדים כאלה כשהיה זה הנאשם שחזר בו מעסקת הטיעון ויצר את הצורך המחודש בהגשת כתב אישום חדש ובניהול המשפט על פיו.
מעבר לעניין הספציפי, מערכת האילוצים שתוארה לעיל מחייבת בחינה מחודשת, יסודית ודחופה. היא תגלה כי הקפדה על סוביודיצה אינה הוראה שעבר זמנה; כי ראוי לחזור למצב שבו אין דיווח לתקשורת על שלבים שלפני החלטה סופית על העמדה לדין; וכי יש לנהוג זהירות גדולה בעתירות שנועדו לחייב את הפרקליטות להגיש אישום חמור יותר מזה שבו בחרה, שכן הן עלולות לשמוט את הקרקע מתחת להליך הפלילי, ולצמצם את היכולת לקיים משפט שהצדק בו ייעשה וייראה.
גם אם נפעל על פי כל אלה יהיה תפקידו של מי שאחראי על התביעה הפלילית קשה ומורכב: מאבק נחוש בעבריינות והגנה על קורבנות מצד אחד, ומצד שני שמירה על משפט הוגן, זכויות חשודים ונאשמים ועל חזקת החפות. כל הערכים חשובים ולעתים קרובות הם מושכים לכיוונים מנוגדים. הכוח בידי רשויות התביעה הוא גדול וחשוב מאוד לקבוע מנגנון בקרה יעיל על הפעלתו.
אולם הגיע הזמן להודות שהמציאות שאנחנו פועלים בתוכה יוצרת מלכוד בלתי אפשרי, העלול לשבש בצורה חמורה את אכיפת החוק ואת אמון הציבור בה. המקרה של קצב הוא רק דוגמא דרמטית לשיבושים כאלה.
פרופ' רות גביזון, משפטנית בכירה מהאוניברסיטה העברית בירושלים וחברה בוועדת וינוגרד לבדיקת ארועי מלחמת לבנון השנייה
