מיהו בן חורין?

פסח באוויר, אין ספק. ריחו האביבי נישא מעל ענני הפוליווקס, מציף את הרחובות בניחוחות חדישים של מיטב מבצעי הקוסמטיקה. עטוף במארזים חגיגיים לקראת האירוח המיוחל בליל הסדר.

כבר הספקתי לקבל דיווחים מדויקים, מדי שעה עגולה, מכל חברי ומכרי על איך בדיוק הם עושים את ליל הסדר ולמה. הנהנתי בראשי בנימוס מתחייב גם לאלה שסגרו "דיל" באנטליה וגם למשפחתיים שבחרו לסעוד בהסבה, במעונה של הדודה ציפורה. מכל הכיוונים, שמעו אני והסלולרי התנשפויות קצרות רוח הסופרות בדממה את השניות שנותרו עד לחג. אנחות רווחה גלויות, שהנה סוף סוף מגיע הרגע בו נרפה מחובות היומיום והעבודה, ולערב חגיגי אחד נהפוך "לחופשיים".

השנה נושא בתוכו ניחוח החג החרדי גם את ריח הדיו של עיתוני סוף השבוע שלפניו ובהם כתבת דיוקן על הרב דן סגל, או כמו שכונה שם "דון סגל". למרות ההתחבאות מאחורי העגה האשכנזית ההופכת קמץ לחולם, ההקשר האדנותי, מעצבן וברור. אבל יותר מכל הפרטים המדוקדקים וטרחנות היתר, ששפעה הכתבה הארוכה דבר אחד בלט לנגד עיני, המילה "חופשיים". ולמי שעדיין לא מבין, חופשיים שווה אצל הרב סגל לחילונים.

האמת היא שהמינוח ריחף מסביבי לא מעט פעמים, אך מעולם לא השתמשתי בו כדי לתאר ציבור חילוני, פשוט כי אין קשר בין הדברים. גם הרב סגל ואת זה אפשר להניח בבטחה, לא התכוון "לחופשיים" במובן החיובי, אלה יותר בכיוון של "פריקת עול". עוד כינוי מושרש, לאלו שאינם שומרי תורה ומצוות. למרות זאת, ההשוואה של חילונים, (אוף, גם לא אוהבת גם את המילה הזו), לאנשים חופשיים, ועוד של רב? למה?

כך יצא, וכל מי שהתקשר בעשרים וארבע השעות מאז נחו עיני על הכתבה. זכה לתחקיר קצר על המושג הסובייקטיבי כל כך של להיות חופשי: "מה זה חופש? להיות בן חורין, אדון לעצמי". תירגמו החבר'ה בלקוניות מההגדה. "מה זה להיות אדון לעצמך? לעשות מה שליבי חפץ. ומה ליבך חפץ?", כאן התפצלו התשובות למגוון מפתיע. החל בבילוי יומי של הפרחת עפיפונים וכלה בזמן נוסף להתנדבות.

אני, עם כל הארגונים וההכנות לחג, עסוקה עדיין בלהתרעם מאיפה צצה הקביעה המוזרה שאנשים שלא שומרים מצוות הם "חופשיים" ואלו שכן הם לא. האמת היא, שכולנו כבולים, במידה כזו או אחרת, לקודים התנהגותיים, נורמות חברתיות, ציפיות משפחתיות. מלהטטים תוך כדי תמרון חסר מנוח "במרוץ העכברים" - החיים במאה העשרים ואחת.

אנחנו לא בכלא

בניגוד למסקנות שעלולים חילונים (צריך להמציא בדחיפות מילה אחרת) להסיק, חרדים לא חיים בכלא חברתי. אין תחושה של חיוב מתמיד, של עבדות, לשומרי המצוות. אני יודעת שזה נשמע מוזר ולא הגיוני למי שמסתכל מבחוץ. אבל ככה זה, זו מציאות רגשית שלא ניתן להתווכח עימה. בדיוק כמו שרווק הוא סטטוס שיכול לבטא חופש אך גם בדידות. כשם שנישואין עלולים להתפרש ככבילה למונוגמיה אך גם כזוגיות ואהבה. בסופו של דבר, כל אחד בוחר באופן חופשי את המסגרת בה הוא מוכן ורוצה לחיות. בכל מקרה תהיה מסגרת.

חופש, רבותי, הוא מצב נפשי. הוא "שולם" אמיתי בינינו לבין שאיפותינו בחיים וליכולת לממש אותן. הוא ליל סדר אצל דודה ציפורה, דביק, מתקתק-חרוסת. או כל "מחויבות" שבאה מבחירה, מאהבה. מהסוג המאפשר לבני חורין לשאת "בגבורה" את האודם הוורד מדי של הסבתא על הלחי.

באותו לילה משחרר בו יצא לחופשי העם כולו, עת נפטם את כרסנו במצות ותירוש, עת נזייף יחד, מבחירה חופשית את חד גדיא ואחד מי יודע, חפשו את אותו חופש פנימי יחד עם האפיקומן. הגדירו מחדש את האיזון הנפשי העדין ששמו חירות. אני לא יודעת מהו חופש עבור הרב דן סגל, אבל יודעת גם יודעת, מהו החופש שלי.

חג חירות שמח לכולנו.