איך תדע אם אתה מאוהב? שאל את החבר'ה

התשובה הצפויה בתרבות שלנו היא – "מה הקשר?" אם הוא אוהב אותה, למה שירגיש כלפיה אחרת בגלל החברים המאוכזבים? בני נוער אולי מושפעים יותר מהדעות של החברים שלהם, אבל התרבות שלנו מצפה מאנשים מבוגרים לאהוב על פי הרגשות העצמיים שלהם.

נשים לב לממצאים של מחקר חדש העומד להתפרסם בגיליון הבא של Journal of Personality and Social Psychology. המחקר נערך על ידי צוותים מקנדה יפן והולנד, בראשות טאקאהיקו מאסודה (Takahiko Masuda), פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אלברטה, קנדה.

אווירה כללית של יחסים

המשתתפים במחקר צפו בתמונות, כשבכל תמונה נמצא אדם במרכז וארבעה בני אדם נוספים ברקע. על פני כולם היו נסוכות הבעות רגש שונות (אושר, כעס, עצב), והמשתתפים התבקשו להחליט מהו הוא הרגש הדומיננטי של הדמות המרכזית.

רוב הנחקרים היפנים (72%) אמרו שהבעות הפנים של האנשים ברקע השפיעו על השיפוט שלהם לגבי הרגש של הדמות המרכזית. רוב אנשי המערב שהשתתפו במחקר (גם 72%) אמרו שלא היו מושפעים מהדמויות שברקע.

בשלב השני של המחקר, עקבו החוקרים עקבו אחרי תנועות העיניים של המשתתפים ברגע שהתבוננו בתמונות. העיניים של רוב היפנים שוטטו על כל התמונה, והעיניים של רוב אנשי המערב התמקדו בדמות המרכזית.

השלב השני חיזק את הממצאים של השלב הראשון: היפנים נוטים לפזר את תשומת הלב בכל אנשי הקבוצה, בעוד שאנשי המערב נוטים למקד את תשומת הלב בדמות המרכזית.

נראה שהתרבויות של המזרח הרחוק תופסות מצבים על פי תבנית הוליסטית, שקולטת את האווירה הכללית של היחסים של בני אדם עם האחרים, בעוד שהתרבות המערבית נוטה לבודד את האדם מהסביבה בה הוא נמצא. היפנים, בניגוד לאנשי המערב, מניחים שהבעות הפנים של האנשים סביב הם מקור מידע חשוב כדי להבין את הרגשות של היחיד.

בהתאם לכך, אפשר להניח שיפני המתבונן מהצד במסיבה של חבר'ה, בה אחד נראה מאושר וכל השאר מאוכזבים, נוטה להפחית ממצב רוחו המרומם של המאושר. האכזבה של החברים נחשבת מידע רלוונטי מבחינת המתבונן היפני. היפני לא יקבל בהכרח את המשפט הכל כך מקובל בחברה המערבית - "אז מה? העיקר שאני אוהב אותה".

קשה להיות שמח בחברה של עצובים

אבל האם התרבות המערבית אכן שונה כל כך לעניין זה מהתרבות היפנית?

נראה שאדם עצוב יתקשה בכל מקום, כולל במערב, להימצא בחברה של אנשים שמחים, ואדם מאושר יתקשה להימצא בחברה של אנשים עצובים. או שהוא יברח למקום אחר, בו האנשים מרגישים כמוהו, או שמצב הרוח שלו ישתנה על פי מצב הרוח הכללי.

בנוסף, נראה שהרגש הדומיננטי בסביבה יכול לשנות גם במערב את הנראוּת שלנו ובכך להשפיע על מצב הרוח שלנו. הצגתי פעם מחקר שמצא שאנשים הנמצאים בחברה של אנשים מחייכים נראים מושכים יותר, ולכן הם מחוזרים יותר ומרגישים שמחים יותר.

אבל ההבדל התרבותי בין נקודות המבט היפנית והאמריקנית הוא עמוק יותר: הרגשות של האנשים ברקע נחשבים במערב מידע לא רלוונטי. הם משפיעים, אבל דומה שהתפישה היא שלא ראוי שהם ישפיעו. ביפן, כך נראה לפי המחקר, רגשות האנשים ברקע נחשבים מידע רלוונטי. הם משפיעים, ולפי התפישה התרבותית – מן הראוי שישפיעו.

התרבות המערבית עשתה את הבחירה שלה. היא לא פוסלת לגמרי את ההתייחסות ההוליסטית אל הרגשות, אבל נראה שהיא נוטה לתחום אותה בגיל הנעורים. ההתבגרות המערבית היא תהליך של אינדיווידואליזציה.