חובתנו ההיסטורית כלפי הנספים
הצדק ההיסטורי וכבוד העם היהודי הם שחייבו שמשפטו של אדולף אייכמן, מי שהיה ממונה על ביצוע "הפתרון הסופי", ייערך אך ורק על-ידי שופטים יהודים ובבירת המדינה היהודית, ירושלים. איסר הראל מספר על לכידת אייכמן
עם התמנותי לתפקיד ראש השירות החשאי של ישראל ב-1952, החלטתי לטפל בפושעי המלחמה הנאצים, הנושאים באחריות לרצח שישה מיליון מיהודי אירופה. בראש הרשימה עמד אדולף אייכמן. התחלנו לחפש אחריו ברחבי העולם, אולם נחלנו אכזבה אחר אכזבה.
פריצת הדרך אירעה ב-1957. קיבלנו מידע מהימן מהתובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה, דוקטור פריץ באואר, ולפיו אייכמן, עם אשתו וילדיו, מסתתר בארגנטינה תחת השם ריקרדו קלמנט. הבירורים החשאיים שלנו בארגנטינה העלו, כי בני משפחת קלמנט הם אכן האייכמנים.
עם קבלת המידע המפתיע ישבתי וקראתי כל הלילה את "תיק אייכמן" שברשותנו. לנגד עיני הצטיירה דמות של ארכי-רוצח, שלממדי פשעיו אין תקדים בתולדות המין
האנושי. בכל הנוגע ליהודים הוא היה בבחינת סמכות עליונה, שריכזה בידיה את כל אמצעי המצוד והטבח. בלילה ההוא גמרתי אומר - אדולף אייכמן ייתפס!
עתה עמדה לפני השאלה הגורלית: באיזו דרך לפעול? החוק חייב, כמובן, להודיע לשלטונות ארגנטינה על החשד שלנו כי ריקרדו קלמנט אינו אלא פושע המלחמה אדולף אייכמן - ואז להמתין להליכים המשפטיים הממושכים הכרוכים בהסגרתו. היה לי ברור שברגע שיתחיל ההליך הרשמי, יוזהר אייכמן וייעלם - הפעם לתמיד. לפיכך, הגעתי למסקנה כי אין לנו ברירה אלא ללכוד אותו בכוחות עצמנו, והצגתי את העניין בפני ראש הממשלה, דוד בן-גוריון.
בדיון עלתה במלוא חריפותה שאלת הפעלת תכנית חשאית בתחומה הריבוני של מדינה אחרת. השאלה נדונה הן מן ההיבט המוסרי והן מן ההיבט המדיני.
משפטו של אדולף אייכמן, 1961 (צילום: לע"מ)
בן-גוריון היה מי שהדגיש את הערך ההיסטורי והמוסרי של עריכת משפט על השואה במדינה היהודית ובבירת ישראל. למרות ההיסוסים, היינו בטוחים כי על-פי דין והיגיון וצדק היסטורי, המדינה היהודית היא המוסמכת הראשית לחשוף את זוועות השואה ולחרוץ את דינו של מי שהיה ממונה על ביצוע "הפתרון הסופי" של בעיית היהודים.
המבצע, שנערך במאי 1960, היה מסובך מאוד. ממרחק של כ-15,000 קילומטרים היה הכרח להגיע לזיהוי ודאי, ללמוד את דפוסי חייו של החשוד ולקבוע את שיטת ומקום הלכידה. כמו כן, היה צורך להכין מראש בית-מבטחים שם יוחזק אייכמן לאחר שיילכד, עד שתימצא הדרך הבטוחה להוציאו מארגנטינה ולהביאו לישראל.
תחילה חשבו אנשי בבית-המבטחים, כי יש לנו עניין עם שבוי בעל אישיות בלתי רגילה, העלולה בכל רגע להפתיע בתכסיס לא-צפוי; הם היו סבורים שעליהם להתמודד עם מוח שטני, המסוגל להפתיע באופן הנועז ביותר.
נדרשו ימים אחדים כדי להעמידם על העובדה שאין לפניהם אלא פושע עלוב, אשר אינו מצטיין בשום יתרונות שכליים. הוא היה יצור מפוחד וצייתן, המתרפס ומתבזה כאשר לנגד עיניו מטרה אחת בלבד - למצוא חן בעיני אדוניו החדשים. קשה היה
לתפוש כי איש נחות ועלוב נפש זה הוא אותו "אדם עליון", שניצח על השמדת מיליוני יהודים.
מדוע צריכה היתה ישראל - שהיתה באותו זמן עמוסת בעיות רבות בתחומי הביטחון, קליטת העלייה ובניין הארץ - להעמיס על עצמה מבצע כה מסובך הן מבחינה מבצעית והן מבחינה מדינית ובינלאומית?
ישראל היתה חייבת לעשות זאת משום שאינה סתם מדינה, אלא מדינת היהודים. והיא נקראה לעשות מעשה של צדק היסטורי עליון: להעניש את רוצחי העם היהודי, ובעיקר - לקיים משפט פומבי על השואה. לצורך כך, לכידתו של אייכמן לא היתה המטרה, אלא אמצעי בלבד. המטרה היתה משפטו, משפט השואה.
מה היתה החשיבות המיוחדת במשפט על השואה?
"הפתרון הסופי" היה פשע מסוג שאין דומה לו בהיסטוריה האנושית - פשע שהיה מכוון להשמדה טוטאלית של העם היהודי כולו, עד אחרון בניו. חובתה של מדינת ישראל היתה לחשוף טרגדיה זו במלוא היקפה ומוראותיה. הצדק ההיסטורי וכבוד העם היהודי הם שחייבו שהמשפט ייערך אך ורק על-ידי שופטים יהודים ובבירת המדינה היהודית, ירושלים.
זו היתה חובתה ההיסטורית של מדינת ישראל כלפי העם היהודי שנרצח באירופה. אילו התחמקה ישראל מחובה זו, כי אז לא היתה ראויה לייעודה ההיסטורי.
המאמר לקוח מתוך ספרו של נסים משעל, "ואלה שנות - ישראל 60", שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים". לפרטים נוספים - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
