שתף קטע נבחר

 
צילום: דנה קופל

זהירות! הורים עם דימוי עצמי נמוך

ישנם שני דברים שממש לא עושים טוב לאנשים עם בעיות דימוי עצמי: תקלות וביקורת וילדים מזמנים להוריהם הרבה משני הדברים הללו. הפסיכולוג גיל ונטורה מזהיר מפני הבעיה וגם נותן כמה פתרונות פרקטיים, שלא כוללים ללכת מכות כדי להציל את הכבוד שלך

אני לא ממש זוכר את פרטי המקרה, אבל לפי מה שקראתי בזמנו בעיתון, הסיפור הלך ככה: טינאייג'ר מאזור המרכז, ילד טוב של אימא, יצא לבלות במועדון כלשהו, נדמה לי בשפיים. הוא עמד בתור ודיבר עם מישהי.

 

המישהי היתה חברה של מישהו - מישהו עצבני עם חברים עצבניים, וכנראה עם שיוך קרימינלי. אותו מישהו רדף אחרי הבחור, חמוש בחברים, ובחולות שפיים הרג אותו.

 

היו אז המון דיווחים, פרשנויות, זעזוע פרטי וציבורי, ספיקת כפיים ומס שפתיים. בכל הנוגע לי, אותו נער מת מדימוי עצמי נמוך. לא שלו – של הדוקר. זה חייב להיות ככה. לא יכול להיות אחרת. רק אדם, שעמוק בפנים סבור שהוא אפס מוחלט, יראה בשיחה אקראית של אדם זר עם חברתו מגה-השפלה, שדרך הנקמה היחידה ההולמת אותה היא השמדת אדם אחר. במונחי עיר מוצאי, עכו, "רק זה ירים את הכבוד שלך מהריצפה".

 

הילדים: שֶלט השיווק שלנו

בואו נשבור חזק ימינה ונדבר על ילדים. ילדים הם בו זמנית שֶלט השיווק שלנו בפני העולם ("תראו אילו ילדים מוצלחים גידלתי!"), וגם יצורים שהוטל עלינו ללמדם כבוד מהו – כבוד לגבולות, לכללים, לאנשים אחרים – ולנו.

 

אם נעשה את האחד ועוד אחד הפסיכולוגי, נוכל להבין שילדים מתכתבים עם הדימוי העצמי שלנו בשני כיוונים – מצד אחד, הם משפיעים עליו. חוסנו של הדימוי העצמי של ההורה, או ריפיונו הרופס, תלויים חזק בתוצאות מהלכי חייו במחיצת הזאטוטים. מצד שני, גם הקטנים מושפעים היסטרית מיציבות הדימוי העצמי של ההורה. אורחות גורלם, אושרם ואומללותם - קשורים בקשר עמוק למערכת היחסים שרקם ההורה עם עצמו, שנים רבות לפני שהפך להורה.

 

הערכה עצמית, ביטחון עצמי, דימוי עצמי – כולן כותרות פסיכולוגיות לאחד ממנועי ההפעלה החזקים ביותר שלנו. בואו נכיר אותו.

 

מהו דימוי עצמי?

דימוי עצמי, בפשטות, הינו הדעה שיש לך על עצמך. בין אם אתה סבור שאתה טוב, רע, סקסי או חסר תקווה, סביר שחוויות ראשוניות ומוקדמות בנו את הקומות הראשונות בדימוי העצמי שלך, והמיומנויות שרכשת, פלוס מערכות היחסים שצברת מאז, מינוס המשברים השונים שפקדו אותך, השלימו את עבודת הטיח והשיפוצים במבנה המנטלי הזה.

 

עכשיו תראו, ישנה קלישאה פסיכולוגית עתיקה ונכונה שטוענת שכל מערכת יחסים שלך עם האחר מתחילה במערכת היחסים שלך עם עצמך. לדוגמא, אם אתה סוכן מכירות עם דימוי עצמי יציב, תוכל להתגבר על ההתנגדות הראשונית של הלקוח, להחזיק את הרגע הלא נעים הזה בתוכך, ולהמשיך את האינטראקציה עם אותו קונה פוטנציאלי עד אשר השקלים ינועו מכיסו לכיסך.

 

בעצם, מבחינה מתמטית מחויכת, עוצמתו של הדימוי העצמי תוגדר ככמות הזמן שבה אתה יכול להכיל את התחושה שאתה לא מצליח מבלי להתפרק. אם נחזור לדוגמא המזוויעה שבפתח הטור, אותו דפקט דוקר לא יכל להתמודד אפילו לשנייה עם שבריר איום על הדימוי העצמי שלו, והתפקוד שלו קרס – אימפוטנטיות פסיכולוגית שהתבטאה בתוקפנות רצחנית.

 

זה נראה לי זמן טוב לדבר על איומים לדימוי העצמי. הבה נפנים. ל-99.9% מאוכלוסית העולם יש בעיות דימוי העצמי. האחוזון הבודד שלא סובל מבעיות אלה, מאושפז כרגע בגהה ומתקשר עם ינשופים.

 

בגדול, שני גורמים עיקריים יכולים לאיים על הדימוי העצמי שבנינו לנו בעמל רב: תקלות וביקורת.

 

הגורם הראשון: תקלות

תחשבו על הורים. להורים יש ילדים. ילדים עושים בלאגן. ילדים עושים דברים בלתי צפויים. מסקנה: הורים סטנדרטים חווים טונות של תקלות ובלת"מים.

 

השאלה היא כמובן איך הם מפרשים את התקלות הללו. האם הם מקבלים אותן בשלווה פילוסופית, בנימת "זה מה יש", או שהם חווים אותן ככישלון גורף שלהם להתמודד עם המשימה החברתית המקודשת של גידול העוללים.

 

Shit will happen, דרשו חכמי הסטיקרים, אבל ההורה עם הדימוי העצמי השברירי לא רואה כלום מול העיניים – "שוב לא מצליח לי", הוא רוטן לעצמו, והלא מודע שלו מסנן לו בארסיות: "לוזר היית ולוזר תישאר". מכיוון שתחושות סמויות אלו מסרבות בעקשנות לטפס אל החוויה המודעת, הן מתועלות לעיתים קרובות לתגובות הגנתיות ובעייתיות למדי: כעס או אדישות כלפי הילדים, דיכאון או חרדת יתר קופצנית.

 

הגורם השני: ביקורת

מילא התקלות, אבל רגישותו של ההורה נמוך-הדימוי לביקורת היא בעייתית מהן. למעשה, אחד הסימנים הבולטים לאימא או אבא עם הערכה עצמית ירודה הינו שמחד, הם אינם מסוגלים לשמוע רסיס של ביקורת כלפי ילדם, המלאך עדין הנפש שעוקר כרגע את עיניו של ילד אחר בגינת המשחקים, ומאידך, הם מלאים טענות כרימון לכל זוג הורים אחר על הפלנטה.

 

לבי לבי להם. בחברה היסטרית שעסוקה כל כך בלהטיף השכם והערב להורים ההיסטריים לא לעשות נזק זה או אחר לילדם הרך, מצבם של ההורים נמוכי הדימוי העצמי קשה שבעתיים. מדוע? כיוון שלא אחת הם תופסים את ילדם כשלוחה ישירה שלהם, כבן תמותה שאמור לייצג לעולם החיצוני את כל הטוב שבהם, וחלילה לו מלשקף החוצה את הקלה שבשריטות המשפחתיות.

 

אי לכך, החבר'ה האלה ממש לא אוהבים לשמוע ביקורת.

 

איך מתגוננים?

כיועץ קריירה, צר לי לבשר שפעמים רבות העבודה מהווה את פתח הבריחה הבולט של ההורה. שם בין כתלי המשרד, יש לו שליטה מלאה יותר על המשימות שלרגליו, ויש לו סטנדרטים ברורים יותר של הצלחה וכישלון. אי לכך, מפתה לשקע את עצמך בקריירה, לשקם את הדימוי עצמי בזירה זו (ועוד למכור לעצמך, על הדרך, שאתה עושה זאת בשביל הילדים...)

 

אבל בנימה אמפתית יותר, פשוט צריך לשנן לעצמנו יומם ולילה כמה מנטרות הוריות חיוניות, מעין חיסון מנטלי כנגד הג'יפה הביקורתית שנשפכת עלינו מכל עבר מצד מומחים חינוכיים לרגע וקרובי משפחה שוחרי טובתנו:

 

  • ילד נורמלי הוא ילד שעושה בלאגן, ממרה את פינו לעיתים, ומסרב להתנהג באופן מלא על פי ציפיותינו.

 

  • אתה מטורף על הילד שלך, אבל אין אחידות ביניכם – אתה אמור להוביל אותו דרך הקשיים והתקלות, אבל זה פנטזיונרי לחלוטין לשאוף למנוע אותן.

 

  • הכי חשוב – העובדה שאת/אתה מצליחים איכשהו לגדל ילדים שפויים בקלחת המודרנית הרותחת והמבולבלת שנקראת העידן המודרני, אמורה לספק לך את חווית ההצלחה האולטימטיבית. אם אתם צריכים קורה יציבה לבנות עליה הערכה עצמית ראויה מול העולם הביקורתי שבחוץ – לכו על הילדים האהובים שלכם, ובגדול!

 

  • גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ילדים עושים בלאגן
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים