המלחמה ברצון להוכיח גבריות
העימות עם שכננו חושף את הטוב שבנו, אך המלחמה הנצחית בתאונות מכה ללא סוף
כּאן יא מא כּאן. כך מתחילים הערבים את אגדותיהם. היה ואולי לא היה. יום אחד שלח סוחר מבגדאד את משרתו לקניות. לפתע שב המשרת, חיוור ורועד כולו. "הלכתי בשוק", סיפר, "ולפתע הרגשתי דחיפה קלה. סובבתי את פני וראיתי את מלאך המוות בכבודו ובעצמו עומד מולי, ועל פניו הבעה מאיימת. אין לי ספק שהוא רוצה לקחתני. אנא השאל לי את סוסך וארכב לי לעיר סמארה, שם המוות ודאי לא ישיגני". השאיל האדון למשרת את סוסו הטוב ביותר והלה, נסער כולו, עלה על האוכף, הכה בצלעות הסוס ודהר, מהיר כרוח, לסמארה, ואילו הסוחר החליט לצאת ולבדוק את העניין. בעודו מהלך בשוק פגש שם את מלאך המוות משוטט להנאתו בין הדוכנים. "מדוע איימת כך על משרתי?" שאל. "אני? בכלל לא התכוונתי לאיים" השיב לו המלאך. "פשוט הופתעתי לראות אותו כי ידעתי שיש לנו מועד לפגישה בסמארה עוד מעט".
נזכרתי בסיפור לפני מספר ימים כאשר לאחר לילה של קסאמים בשדרות התקשרו אלי ממגן דוד אדום לבשר לי שאילנית הלוחמת בעכברים שוכבת לה בבית החולים שיבא, פצועה מתאונת דרכים. ואני חושב לעצמי: איזה גורל מוזר. האשה שהחליטה להתריס נגד המציאות היומיומית בארץ, לעבור לשדרות ולהקים שם קבוצת תיאטרון נוער, שהתגרתה בקסאם במשך חודשים, נפגעה לבסוף בתאונת דרכים בנסיעה שגרתית.
היא נסעה לתל-אביב השכם בבוקר כדי להופיע במשדר בוקר בטלוויזיה. בדמדומי השחר עוד ראיתי אותה מול הבית, אופטימית כתמיד, מנופפת לשלום במשקפי השמש הצבעוניים שלה. שעה מאוחר יותר התקשרו אלי ממגן דוד אדום והזמינו אותי להגיע לבית החולים, וחיי השתנו פתאום.
האיש שרגלו הייתה קלה מדי על דוושת הגז ופגע במכוניתה מאחור ברמזור גרם ברגע אחד של חוסר ריכוז כל כך הרבה נזק – קבוצות תיאטרון בשדרות ובנתיבות, מחזות, תוכניות למען הנוער – כולם נבלמו לפתע. אילנית הפעלתנית והכריזמטית סחפה איתה את העיר לקראת שינוי והדגימה באישיותה את הטוב שבנו, את הנכונות להקריב למען הכלל, את הדחף להתנדב ואת האומץ לשנות. כל אלה ייאלצו להמתין עד סוף תהליך ההחלמה הארוך. שלא לדבר על שבועות וחודשים של סבל וכאב לאילנית, למשפחתה ולחבריה.
וזה גורם לי לחשוב על הפרדוקס המשונה המלווה את חיינו כאן. מצד אחד הקסאמים והגראדים, המלחמה הבלתי-פוסקת שלנו עם שכנינו התובעת מאיתנו קרבנות, וחושפת את הטוב שבנו, ומצד שני המלחמה הנצחית בתאונות הדרכים.
מצד אחד הנכונות המפתיעה של כה רבים מאיתנו להתנדב, לעזור ולהקריב, ומצד שני חוסר ההתחשבות שלנו זה בזה, הדחיפות בכניסה לאוטובוס ולקרונות הרכבת, המלחמה בפראותם של נהגים צעירים המתודלקים באלכוהול ובהורמונים, וכן, גם המלחמה בעצמנו – ברצון שלנו להוכיח את גברותנו, לעקוף בפראות מימין כדי ללמד לקח, בצורך שלנו להגיע חמש דקות מוקדם יותר, בתחושה שהכביש שייך לנו.
ובינתיים, במין מעגל קסמים מרושע, כולנו מפסידים. ימיננו עושה חסד ושמאלנו האוחזת בהגה מוחקת אותו עד ערב.
לפנייה לכתב/ת 
