בקניון עם הילדים. מדריך הישרדות
האם כאשר הילד שלכם משתטח על רצפת הקניון ודורש הפתעה עכשיו ומיד, אתם נשברים ומוותרים כדי שלא יהיו פדיחות או עומדים מאחורי ההחלטות שעשיתם בבית? פרופ' עמוס רולידר מבקש שתחשבו לרגע מה יותר חשוב - המבוכה הרגעית או החינוך של הילד
עמידה בפני לחץ חברתי היא תכונה שכולנו רוצים בה עבור ילדינו, אך האם לא כדאי שנרצה בה קודם עבורנו? נראה כי צמד המילים "לחץ חברתי" ו"הורים" הינו זר ואינו מתגלגל בקלות על הלשון. נשאלת השאלה האם יש בכלל דבר כזה, האם לחץ חברתי הוא בעל פוטנציאל פגיעה בציבור ההורים הבוגר והאחראי או שמא "זכות" זו שמורה רק למתבגרים?
לפני שנענה על שאלה זו, בואו נשאל את עצמנו כמה שאלות מתוך היומיום של כולנו: האם כאשר אנחנו יורדים לגינה השכונתית ולכל השכנים הצוציקים יש ג'יפ 4X4 שמשתולל על רחבת מגרש המשחקים והצוציק שלנו צורח "גם אני רוצה", אנחנו מסרבים בחינניות או נשברים תחת הטיעון הבלתי מעורער "אי אפשר שרק לדני'לה שלנו לא יהיה"? האם כאשר הילד משתטח בבכי על רצפת הקניון כי הוא רוצה את הממתק הרביעי, אנחנו עומדים במילתנו או נשברים ומוותרים לו כי "לא נעים לעשות סצנה לפני כולם?"; ולסיום – האם כאשר אנחנו נדרשים למלאכה החגיגית של ארגון יום ההולדת לחמודי הקטן שלנו, אנחנו נשארים נאמנים לאופיו של הילד ופשטות שמחותיו או נלחמים ללא חת ביום ההולדת של החבר מן השבוע שעבר?
אם נודה באמת, רבים מאיתנו, רבים מדי, סובלים מעמוד שדרה הורי רך, שלא לומר שביר, בפני כל לחץ חברתי שמופעל עלינו מכיוון הורים אחרים בגן של הילד, בשכונה, בקניון או במשפחה המורחבת.
"אמא, תקני לי"
אז בואו נפסיק לקטר על עולם שהולך ונעלם ("בזמני זה היה אחרת") וניצור אנחנו במו ידינו את העולם לו ראויים אנו וראויים ילדינו ובואו נתחיל בתוך הבית פנימה – אנחנו מול ילדינו.
הנה דוגמה ושלל עצות לאחת מהסיטואציות המביכות: חם בחוץ ולכן החלטתם לברוח מהחום ולקחת את הילדים ליום כיף בקניון – סרט, משחקיה, קניות, אוכל וחוזרים הביתה. אבל מה לעשות – תכנונים לחוד ומציאות לחוד – דקה לאחר הכניסה לקניון מתחיל להישמע ה"פזמון": "אמא, תקני לי פופקורן לסרט, אבא תקנה לי את המשחק, אמא תקני לי ממתקים, אבא תקנה לי את הצעצוע, תקנו לי ותקנו לי".
מוכר לכם? עבור רבים מאתנו זהו רגע השבירה שאין דומה לו ואז כל האמצעים כשרים בדרך להשגת שקט תעשייתי מיידי: זה יכול להתחיל בהסבר, ניסיון שכנוע, תזכורת לילד מה סיכמנו בבית (ואם אתם שואלים למה זה לא עובד – נסו להיזכר בעצמכם במצבים של כעס ותסכול גדולים – האוזניים נאטמות והסיכוי להצליח לחדור לתבונתו של הילד שואף לאפס).
זה יכול להימשך בניסיון להוריד את המחיר: "בסדר, רק פעם אחת, רק הפעם" או להרוויח זמן: "נגיע הביתה, נשחק ביחד במשחק שאתה אוהב?" או סחיטת הבטחה מהילד שתאפשר לנו לרדת מהעץ צולעים אך שלמים: "תבטיח שזו פעם אחרונה" וזה יכול להסתיים באסטרטגיה הישנה והנמוכה מכול - איומים: "חכה שנגיע הביתה. אני אראה לך מה זה".
זה לא חייב להיות כך
לאחר שהבנתם כי לילדכם יש קושי בהתמודדות עם הפיתויים בקניון וכל ביקור בו הופך לסיוט – היו חכמים והתעמתו עם הבעיה בידיעה כי לפני שיהיה טוב יותר, יהיה כנראה קשה יותר. הגבירו בכוונה ובתכנון מוקפד את היציאות לקניון, תוך שהן ממוקדות וקצרות בכל פעם. הקניית התנהגות מתבצעת דרך הרגליים ולא דרך הפה.
רגע לפני הכניסה לקניון דברו עם הילדים:
- תארו את מה שהולך להיות בקניון. כמה זמן נהיה, מה נעשה דבר ראשון, מה נעשה דבר שני, לאן נלך ולאן לא, מתי נסיים את הבילוי.
- הגדירו לילד מטלות בזמן הביקור בסופר או בחנות הצעצועים: לחפש ולשים בעגלה את הלחם או למצוא בחנות את הבובה למתנה וכו'.
- אתם מכירים את הילד שלכם הכי טוב. פרטו לו את הקשיים והמלכודות שהוא בדרך כלל נופל בהן: "לא ניכנס לחנות הצעצועים שאתה אוהב. נעבור לידה בשקט ונמשיך הלאה ללא התעכבות ליד החלון".
-
הציגו מספר כללי התנהגות שאתם מצפים לשמור עליהם במהלך הביקור בקניון: לתת לכם יד, ללכת בשקט, בלי צרחות, לא לרוץ. הדבר היחיד שנקנה זה את הספר החדש שרצית. לא נקנה שום דבר אחר".
- תארו את תגובתכם במידה והתנהגות הילד תהיה בלתי נאותה. "נדלג על קניית הספר, ניכנס רק לחנות הבגדים ונחזור הביתה מיד".
- וודאו הבנה. לא לשאול "הבנת?" אלא לבקש מהילד לחזור במילותיו על הדברים שאמרתם – זה עוזר לו להפנים אותם.
- ואז בקניון: קפצו על ההזדמנות הראשונה לשבח ולחזק את הילד. הוא עולה יפה במדרגות הנעות, עברתם ליד חנות הצעצועים האהובה עליו והוא לא משך לכיוונה, הוא סתם הולך לצידכם בשקט ולא צורח ורץ - פרגנו לו: "אין כמוך. איזה יופי אתה הולך איתי בשקט ובצורה רגועה. פשוט תענוג להסתובב איתך בקניון". עברה שעה בנעימים? לא יזיק אפילו לצ'פר את הילד בממתק אהוב, תוך ציון העובדה שאתם גאים בהתנהגותו הבוגרת.
- במידה והילד לא שומר על כללי ההתנהגות – הגיבו כפי שקבעתם. בלי נאומים, בלי אזהרות, בלי איומים! ועכשיו העת לזקיפות הקומה, לאחריות ולתבונה ההורית – אתם לבדכם מול כל המבטים המתפלאים של הסובבים (כאילו להם זה מעולם לא קרה). שננו לעצמכם את המנטרה הבאה: "זה הילד שלי, הוא יקר לי ולא אזנח את חינוכו בגלל כמה מבטים מתפלאים בקניון". כי אחרי הכול, מהו רגע אחד, מביך ככל שיהיה, מול חינוך לעמידה בפני פיתויים למשך חיים שלמים?
- תודה מיוחדת למיטל אוחיון על הסיוע בכתיבת הטור.
פרופ' עמוס רולידר, אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה הרצאות וסדנאות בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
