קקי מגעיל אתכם? כנראה שאתם רווקים

במדינת ישראל יש הרבה הורים. במדינה שלנו יש גם הרבה רווקים. כיצד נבדיל ביניהם בעין בלתי מקצועית? אחת השיטות הבדוקות היא לשאוג באזנם "וואו, איזו יציאה מרשימה!". רווק שישמע את ההיגד הנ"ל יסקור בעיניו סביב סביב את העולם על מנת לאתר איזשהו גאדג'ט טכנולוגי יוצא דופן או כלי רכב דנדש שזכאי לתיאור הנ"ל. הורה סטנדרטי, לעומתו, ירוץ לסיר הלילה של בנו הרך ויתור את מעמקיו במבט בוחן.

אכן, תכופות מהגג אנוכי אודות אותה תהום החצויה לה בין הישראלי בעל המשפחה, לבין ידידו, אותו רווק השוכן בגפו. מחלוקות ערכיות הרות גורל נפערות ביניהם – על מושג החופש והזמן ותרגומם הפרקטי, על המשכיות האני מול תלישות האינדיבידואל הפוסט-מודרניסטי, על מהות האהבה וביטוייה הראויים במימדי הגוף והנפש...

ובעיקר, על הצורה שבה הם מתייחסים לקקי. עזבו אתכם מתפיסות עולם והתפלספויות. השנייה המדויקת שבה הפכת פורמלית להורה היא אותה שנייה שבה תוצרי האחוריים העיסתיים של מחמלי נפשך מפסיקים להזיז לך. הנה למשל, כמה תופעות שעשויות לזעזע את קרביו של כל מי שלא פוגש זאטוטים על בסיס יומיומי:

• הורים בישראל נצפו כשהם משוחחים בפלאפון (בלי דיבורית!), לוגמים משקה קל, ואפילו אוכלים, רחמנא ליצלן, וכל זאת תוך ניגוב מסיבי של אחורי התותחן הקטן.
  

• כאשר עוברים הפעוטות בארץ הקודש משלב החיתול לשלב השימוש בכלי קיבול פלסטי, מעגלי ומחורר (להלן, "סיר"), תכופות נותרת התפוקה של קו הייצור התינוקי שניות ארוכות בתוך הסיר, כאשר כל בני המשפחה סוקרים אחד אחד את הפרוייקט, ורק לאחר זמן ממושך (ביחידות ריח חוץ-משפחתיות) מועבר המוצר בדרך כל לניאגרה, אל האוקיינוס.
  

אז מה רוצה המשורר לומר? בפשטות, שקקי של תינוק גורם לך להפריד בין עיקר לטפל. קקי של תינוק מכניס היררכיה חדשה בסולם העדיפויות ובמדרג הערכים שלך. הקקי גורם לך לבעוט את גברת אסתטיקה מטה מטה ברשימה, ולהחליף אותה באדון פרגמטיקה, שעולה לראש הטור. ועל הדרך, מבלי ששמנו לב לכך, אנחנו מדלגים מעל משוכה חברתית לא פשוטה. הבה ונקדיש לה מספר הגיגים.

הציווי החברתי: "על איכסה לא מדברים!"

הרתיעה הראשונית שלנו מקקי, כחברה מודרנית, הייטקיסטית, המדקדקת בעיצוב עולמה, ברורה לחלוטין. זהו רק מקרה פרטי של המבוכה הכללית שגורמות לנו הפרשות הגוף: רוק, הקאות, פיפי – כולם דברים שאנחנו משתדלים לעשות בצינעה, מבלי שעין זרה בוחנת אותנו.

זה מובן מאליו. מדובר בתמצית הפרטיות שלנו. כאן הגבול האחרון והמקודש של הגוף שלנו בקטן, ושל הזהות שלנו בגדול. כה עז הוא האיסור הציבורי הגורף על איזכור מילולי של נושאים אלו (אם נתעלם מהתקדים המבורך של חנוך לוין).

בל ניתמם. כולנו מכירים את התופעה – נניח ואנו שרויים בתוך מעלית, המשרכת דרכה מעלה מעלה. לפתע, אל תוך הדממה המבורכת מתפרץ לו ענן ריחני, ההולם נואשות בנחירינו. למרות שהסיכוי שמישהו מהנוכחים לא הבחין במפגע שואף לאפס, סביר שאיש לא יפצה פה, ולא רק בגלל הצורך לנשום. יתרה מכך, כולנו גם ננטר היטב את הבעות פנינו כך ששום הבעת גועל לא תסגיר את תחושותינו הכנות.

אבל ההורות מכריחה אותך להיחשף גם לקרביו של הילדון, ולא רק לחיצוניותו המלאכית, ובין החלפת חיתול אחת לשניה, אתה קושר את חייך בחייו, בצורה שהיא אולי משמעותית יותר מכל קשר שחווית בעבר. אתה אחראי על וחשוף אל תכנים אינטימיים של אדם אחר בעוצמה שלא היכרת. שם מצויה ההורות האמיתית, המיוזעת, המסורה – מעל החיתולים המהבילים, ולא על שלטי הפרסומת המחוייכים המציגים אם ורודת לחיים גוהרת בזוית מלאכית מעל עלם רך, ענוג, זהוב תלתלים...

ואז קורה לך עוד משהו. בלי ששמת לב לכך, אתה מוותר - לפחות חלקית – על אותו ציווי מודרני ארור שגורס "התמקד בעצמך, ורק בעצמך!". אתה פותח קצת את גבולות העצמי שלך ומתיר לעוד נפש להיכנס, גורם לה להתפתח, ועל הדרך מתפתח בעצמך.

התזכורת האבולוציונית: כולנו חיות שעולות בסולם

קקי משמש לנו כסוג של ג'אנק מייל עקשני שנשלח אלינו תדירות מטעם דודה אבולוציה, ומציב בפנינו מראה מתמדת לצד החייתי שבנו, לאותו פן ביולוגי וייצרי שבבסיס כל מחשבה עמוקה או חוויה רוחנית.

אין פה התפלספות גרידא – בעידן המידע, שבו הידע הפסיכולוגי זמין לכל משפחה, כל הורה סטנדרטי כבר מזמן הפנים את החשיבות העצומה של השתלטות התינוק על שגרת הצרכים שלו. קו אמיץ נמתח מן הסיר המוקדם אל הקריירה המאוחרת. ההתפתחות שלנו היא סדרה ארוכה של פרידות מחיבוקים חמים, והגברה הדרגתית של מתג העצמאות בחיינו.

בדיוק כמו שנעריך את תעוזתה של בת השלושים שנפרדת מהחיבוק החמים של העבודה הבטוחה על מנת לפתוח עסק עצמאי; בדיוק כפי שנוריד את כובענו בפני בת העשרים שנוטשת את הקן המשפחתי המגונן על מנת לשכור לה בית בעיר הגדולה – באותו אופן אנחנו מבינים שהמלאכית בת השנתיים ורבע שהשליכה מאחור את נוחות החיתולים והמירה אותם בישיבה מאומצת על הקדירה, צעדה הרגע צעד ענק קדימה. היא רכשה שליטה בכלי העבודה הבסיסי שמשמש כל שכיר, עצמאי, תפרן ומליאן – הגוף.

אז גם אם זה מרתיע אתכם, ידידי נטולי הילדים, גם אם בא לכם להוציא צו הרחקה כנגד כל אם המשוטטת בחוצות העיר ובידה עולל גדוש-חיתול, זכרו כי גם אתם התחלתם ככה, בלשחק בקקי, ואין חוויה שתשאב מכם מהר יותר כל שרידי פלצנות אינטלקטואלית וסנוביזם, מאשר לנגב את הקטנטן. לבריאות.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.