סוריה שלאחר הסדר תהיה מסוכנת יותר

את אפשרות ההסדר עם סוריה יש לראות בהקשריה האסטרטגיים הרחבים: ראשית, עצם פתיחת המשא ומתן תביא לאובדן הסיכוי הבעייתי ממילא לעצמאותה של לבנון. שנית, אין כל סיכוי שסוריה תינתק מהציר הרדיקאלי עם איראן, חיזבאללה והחמאס. שלישית, סוריה אינה מסוגלת ואינה מתכוונת ליצור מפנה בעולם הערבי שיעמיק את ההסדרים הקיימים עם ישראל ויביא להסדרים נוספים. רביעית, בתנאים הקיימים סוריה לאחר הסדר מסוכנת לישראל יותר מאשר בלעדיו.

השליטה בלבנון נחשבת בדמשק כחיונית לביטחון הלאומי. להבטחתה נסמכת סוריה על מאזן האימה הפנימי בין חיזבאללה לבין הקואליציה הסונית-נוצרית-דרוזית. למרות הישגיו המרשימים של חיזבאללה בשבועות האחרונים, מוקדם להספיד את הסיכוי לכונן בעתיד מדינה לבנונית עצמאית וקונסטרוקטיבית. כינונה של מדינה כזו תלוי בסילוק התכתיב הסורי. כפי שהוכיחה עקירת הצבא הסורי, ניתן לשחרר את לבנון מהכיבוש הסורי רק באיום כוחני.

עצם פתיחת המשא ומתן עם ישראל נתן למעשה לסוריה חסינות מפני כפייה אמריקנית (וצרפתית) ועלול לחסל את סיכוייה של הקואליציה הלבנונית גם בטווח הארוך. לשם כך רצתה סוריה בפתיחת המשא ומתן, גם אם לא יבשיל לכלל הסדר.

סוריה דבקה עשרות שנים בציר הרדיקלי. היא תמכה באיראן במלחמתה עם עיראק, גם במחיר בידוד בעולם הערבי, וחברה לכל גורם רדיקלי אפשרי באזור ובזירה הגלובלית, גם במחיר עימות פוליטי עם ארצות הברית וסכנת עימות אלים עם ישראל. סוריה נהגה כך גם בדור האחרון, בימי השפל העמוק של הגורמים הרדיקלים - מיוזמת סאדאת, דרך קריסת ברית המועצות ועד כיבוש עיראק. היא התמידה בכך תוך ציפייה משיחית לשיפור מהפכני ביחסי הכוחות האזוריים והגלובליים.

לאחרונה מסתמן לשיטתה המפנה הזה, כשארצות הברית מבוססת במצוקה עמוקה בעיראק, רוסיה מופיעה שוב כמעצמה גלובלית המעודדת גורמים רדיקלים באזור להציב אתגר לאמריקנים, איראן דוהרת למעמד של מעצמה גרעינית וישראל נקלעה למבוכה במאמציה להגן על אזרחיה בפני האיום הרקטי של חיזבאללה וחמאס.

סוריה אמנם מבודדת בקרב המשטרים הערביים (כפי שהוכח בוועידת הפסגה בדמשק) אך האליטות ודעת הקהל באזור כולו רדיקליות כמותה ומצמצמות עד מאוד את מרווח התמרון של המשטרים הללו.

מתקשים ללמוד לקח היסטורי

הציפייה שסוריה תנטוש את המחנה הזה דווקא כשנראה שסוף-סוף הוא מממש את הפוטנציאל הטמון בו, היא הזויה. שושלת אסד לא דבקה שנות דור בתנאי בידוד, מצוקה וחרדה במאבק נגד המסר של סאדאת, רק כדי ללכת בדרכו ולהתמסר לארצות הברית ולישראל דווקא כאשר מסתמן סיכוי טוב מאי פעם לשנות מעיקרה את המגמה האסטרטגית באזור.

מי ששוקל ברצינות להתנתק מהציר הרדיקלי אינו מחמש את חיזבאללה בעשרות אלפי רקטות כבדות, הנותנות לגורם חסר אחריות מדינתית המשרת את צרכיה של איראן, אופציה אסטרטגית לדרדר את האזור למלחמה רבתי. זו עלולה לשאוב לתוכה גם את סוריה עצמה.

מי ששוקל תפנית אסטרטגית כזו, אינו מהמר על נשק גרעיני, שאפילו צפון קוריאה נפרדת ממנו. הוא גם אינו תומך פעיל בכינון ישות טרור בהשראה איראנית בזירה הפלסטינית. אלה אינם צעדים הפיכים, שניתן לבטלם בעת תפנית בדמשק. קשה לראות את סוריה מסתלקת מאסטרטגיה רדיקלית, אחרי שכוננה במו ידיה את הגורמים בלבנון ובעזה שייאבקו בתפנית כזו. כל העדויות מצביעות דווקא על ניסיון למסד את הישגי האסטרטגיה הזו ולתת לה חסינות באמצעות משא ומתן עם ישראל.

גם אם יהיה הסדר עם סוריה, לא יביא הדבר לפריצת-דרך ביחסי ישראל עם מדינות ערב. לבנון, אם תצטרף, תהיה מדינה וסאלית הנשלטת למעשה על ידי סוריה, חיזבאללה ואיראן. סוריה אינה יכולה גם אם רצתה בכך, להביא להסדרים עם החמאס, השואב את המוטיבציה למאבק עם היהודים מקנאות איסלאמית, מפתולוגיה אנטישמית ומהפקרות אנושית כלפי בניו-שלו. לכל היותר ייאלץ משעל לעקור זמנית לטהראן. בגדה ממילא אין הנהגה בעלת סמכות. לסוריה (או לאחרים) אין כל השפעה של ממש על החברה הפלסטינית השסועה והבלתי מתפקדת. הסיכוי לשדרג את מעמדה של ישראל במדינות ערב נחסם על ידי חרדת משטריהן מפני האליטות והציבור הרדיקלים שלהם. אפילו לאל-ג'זירה, המשקף את הלך הרוח הזה, יש בעניין זה יותר השפעה מאשר לסוריה.

בתנאים הנוכחיים, כאשר המשטר בדמשק אינו מעלה על דעתו הסתלקות מהאסטרטגיה הרדיקלית, תהיה סוריה שלאחר ההסדר מסוכנת לישראל יותר מאשר בלעדיו. כדי להמחיש זאת, די להבין ש"השלום" היה מעניק חסינות ליוזמתה הגרעינית. את הדיווידנד הכלכלי של השלום לא ישקיע משטר אסד בעמו אלא בצבאו.

בני החברה הפתוחה מתקשים ללמוד את הלקח ההיסטורי של משטרים ותנועות ברבריים ורדיקליים - מהיטלר וסטאלין, דרך סדאם חוסיין, חומייני ואחמדינג'אד, קים-איל-סונג ובנו, ועד ערפאת ומשעל, נסראללה ושושלת אסד. אלה אינם חותרים לחלץ את עמיהם ממצוקתם, אלא מתמכרים לתפיסות פרנואידיות, מפתחים הזיות של גדולה ושואבים סיפוק חולני מיכולתם לדכא ולהטיל אימה על סביבתם באמצעי השמדה המוניים ובטרור. ההנחה שמשטרים כאלה יימנעו ממדיניות שתביא סבל ואפילו חורבן על עמיהם נכשלת שוב ושוב במבחן המציאות.

בישראל הוכיח העשור ה"פלסטיני" האחרון שהיהודים ממתינים עד שהלקח הזה "מתפוצץ להם בפנים", פשוטו כמשמעו, לפני שהם מבינים שמדובר בדפוס פעולה של בני תרבות פוליטית הרוצה לפגוע בישראל ובבניה יותר מאשר להציע לבניה שלה עתיד טוב יותר. גם בימי אוסלו שיווקה בישראל התפיסה הרדודה שעצם נכונותו של ערפאת לכונן הסדר עם ישראל מעידה בהכרח על הסתלקותו מאופייה הרדיקלי של התנועה הלאומית הפלסטינית - מן הטרור ומן החתירה תחת קיומה של המדינה היהודית.

אך האזור אינו עשוי מיקשה אחת. לישראל חשוב להבין שסוריה של שושלת אסד אינה דומה לירדן של המלכים חוסיין ועבדאללה או למצרים של הנשיאים סאדאת ומובארק, אלא לפלסטינים של ערפאת ומשעל, לאיראן של חומייני ואחמדינג'אד ולעיראק של סדאם חוסיין.