רווק בחתונה: כולם רוקדים ומאוהבים, ואני - לא
סלואו ראשון של הזוג הטרי חונך את הרחבה, שיר ששמעו פעם יחד באיזו חופשה בתאילנד, או בדרך לצימר בגליל. פתאום מצטרפים גם עוד זוגות צעירים וגם מבוגרים יותר, שמדגימים רומנטיקה נשכחת לנשותיהם הוותיקות. למי יש כוח לכל זה עכשיו
מתחילים לפדות את הצ'ק
אחרי סריקה מהירה לחיפוש פנים מוכרות מבין האורחים, התחנה הבאה היא הבר. מתחילים לפדות את הצ'ק. תוך כדי המינגלינג, אני בוחן את הברמניות הכוסיות ומכוון את עצמי בדיוק לזו שמוצאת חן בעיניי. "אפשר לעזור?", עוקף אותה ברמן שרירי לבוש שחור. "תן לי בבקשה ג'ין טוניק", אני אומר ומנסה בכל זאת ליצור קשר עין עם החמודה מעבר לבר. כשאתה לבד בחתונה, הרבה יותר קל להסתובב עם כוס של דרינק ביד. מעין תחליף בת-זוג שנותן לך ביטחון שאתה לא לגמרי לבד שם.
פתאום צצים כמה מכרים שלי ושל החתן מהעבר, ומיד הופכים לחבריי הטובים שלא ראיתי שנים: "מה קורה גבר? מה אתה עושה היום? וואלה? נשמע לא רע".
אני משחק אותה מתעניין ועוזב אחרי מספר דקות: "טוב, אני הולך לשים משהו בפה. ראיתי שם המבורגרים קטנים ויש גם קרפצ'יו מגולגל בעלי מנגולד. נראה אותך אחרי זה בריקודים".
עכשיו הבמה של הרב
קריאת "גבירותיי ורבותיי, אנחנו רוצים להתחיל בחופה", מפריעה את שלוותי. "אני מבקש להתקדם לעבר רחבת הדשא למטה", ממשיך הרב ומיקרופון בידו. אני ממהר למלא את הכוס שלי כדי שיהיה עם מה להתעסק בזמן הבדיחות הלעוסות של הרב, שתמיד מנסה להצחיק ולשייך את שמם של הזוג הטרי לאיזשהו חג יהודי או סיפור מקראי.
אה, אז שיר הכניסה שלהם? אני חושב לעצמי. לא משהו שאני הייתי בוחר, אבל שיהיה להם בכיף.
החתן מגיע, מלווה בהוריו, זורק חיוכים לכל עבר ומתמקם מתחת לסוכה. אמרתי סוכה? התכוונתי חופה.
כעבור מספר שניות מגיעה הכלה, דורכת בעדינות בשביל עלי הוורדים שיוצרות שתי אחייניותיה, שפוסעות לפניה בשמלות לבנות קטנטנות. הוריה המדושנים מעונג לצידה, חיוך והתרגשות מעטרים את פניה.
עכשיו הבמה של הרב. זה שוב הרב הזה, שחושב שהוא מצחיק ומתחיל עם כל הרווקות הצעירות אחרי כמה דרינקים של רד בול-וודקה. למה הוא תמיד מופיע דווקא בחתונות "שלי"? והוא עוד נחשב מעין רב נאור, קליל, שמעביר את החופה בכיף ובחיוכים. אני כבר מכיר את כל השטיקים שלו.
אחרי שקראו לאיזה בן משפחה לומר את הברכה השביעית, רגע שכולם מכירים מגיע, וקול ששון וקול שמחה נצעקים באוויר, מלווים במחיאות כפיים. לי זה תמיד מזכיר את "חגיגה בסנוקר".
מה כבר יכול להיות? פרגיות או אנטריקוט
יאללה, לאוכל, אבל לא לפני שאנשק את הזוג הנשוי הטרי כשיגיע תורי. יש מעין מוסכמה לא כתובה בטקס הנישוקים: קודם המעגל המשפחתי הראשון, אחרי זה בני דודים, דודה מחו"ל ואולי החבר הכי טוב. ואז מתחילים לזרום כל השאר. אני מתגנב בדרך לא-דרך מאחור, דופק בוּסה לכלה פלוס מזל טוב, חיבוק אבהי לחבר שלי ומשחרר מיד, כי יש עוד הרבה בתור מאחוריי. אני תמיד כועס על אלו שמחזיקים את החתן או הכלה ומתחילים לקדוח באמצע טקס הנישוקים. נשקו ותמשיכו.
התמקמתי בשולחן. הקדימה אותי איזו בחורה, לא מישהי בעלת פוטנציאל, ועוד איזה זוג. אני מחכה קצת שיירד הלחץ בבופה ומהרהר על התפריט הנדוש. מה כבר יכול להיות, פרגיות או אנטריקוט, לצד תפוחי אדמה אפויים ברוזמרין? סלט עלים ירוקים עם פקאנים ועוד איזו פסטה קרה, או ניוקי לצד סלסילת הלחמים ה"מיוחדים"? טוב, צריך להתחיל להעמיס. שילמתי, לא?
"שלום אני תמר. אפשר להציע לכם משהו לשתות מהבר?", מציגה את עצמה מלצרית השולחן שלנו. "אני אשמח ליין אדום. תודה", אני מחייך ובוחן אותה.
"בוא, בוא נרקוד קצת שמואל"
מתחילים הריקודים. סלואו ראשון של הזוג חונך את רחבת הריקודים, בדרך כלל עם שיר ששמעו פעם יחד באיזו חופשה בתאילנד, או בדרך לצימר בגליל. פתאום, מבלי לקבל סימן, מצטרפים עוד כמה זוגות צעירים ומיד גם מבוגרים יותר, שמדגימים רומנטיקה נשכחת לנשותיהם הוותיקות. כולם רוקדים ומאוהבים. איזה יופי.
שמואל אפילו לא הגיע לחלק הטוב של האנטריקוט
יש לי תחושה שתמיד הנשים הן אלו שמושכות את בעליהן לעבר הרחבה, לריקוד הסלואו: "בוא, בוא נרקוד קצת שמואל", מסיימת לבלוע איזו אשה תוך כדי שהיא קמה וגוררת את בעלה. שמואל עוד לא הגיע לחלק הטוב של האנטריקוט, אבל אין מה לעשות. היא נותנת לו את המבט.
אט אט חודר לו המקצב המזרחי המפורסם, המקשט כל חתונה, בין אשכנזית ובין ספרדית. ידיים מונפות אל על וכפיים נמחאות לקצב " אז מה, אם קנית לי אז מה, אם הבאת לי אז מה, אם נתת לי אז מה, אני לא ילדה קטנה", של מרגול, הגורר אחריה שלל אמנים ים תיכוניים.
תוך כדי הפיזוזים שמתחלפים ל"It's Raining Men", "אין מקום אחר" של משינה ושאר מוזיקת חתונות, נפרשים הקינוחים מחוץ לרחבה. אני, שצריך בדרך כלל להיות מאוד שיכור או משהו אחר בשביל לרקוד, קם מהתצפית האנתרופולוגית שלי ומרביץ מקבץ דוגמיות של עוגות קטנטנות, כדור גלידה או שניים (פסיפלורה, אלא מה) ושתי פרוסות אבטיח.
הגרעין הקרוב, וגם כמה שיכורים, עדיין רוקדים ומקפצים, לא חשוב איזו מוזיקה הדיג'יי בוחר להשמיע. כמה בנות מורידות נעליים ורוקדות יחפות, תוך כדי שהברמנית יוצאת עם שוטים של ייגרמייסטר לרחבה, בזמן שהחתן וחבריו כבר החליפו לטי-שרט הנושאת את תמונתו וכיתוב מאחור.
אולי תתחיל להיות כבר רציני?
אני כבר מתכנן את החזרה שלי הביתה. בודק מה האפשרויות שלי ואם יש שאריות אחרונות שכדאי "להעמיס" לפני שאני יוצא. שום דבר אטרקטיבי. עוד חתונה מגיעה לסיומה.
נשיקות וחיבוקים לחתן-כלה. אני אומר שוב "מזל טוב, היה מדהים. דבר איתי, אל תיעלם".
עולה הביתה, מוריד את הכלבה. נו, מה יהיה איתך? אני שואל את עצמי, אתה הרי לא נהיה צעיר. אולי תתחיל להיות כבר רציני?
אבל אני כן רציני, אני משיב לעצמי. פשוט לא מגיע משהו טוב. מה לעשות?
תוך כדי צחצוח שיניים, אני מדליק טלוויזיה ומתעדכן בשידור המחזורי של "חדשות הספורט" וחושב אם יש לי כוח להטריד את עצמי מינית.
לא היום. יאללה, למיטה. נשיקה לכלבה. צריך לנוח, עונת החתונות רק מתחילה.
האימייל של זיו
לפנייה לכתב/ת 
