"אין מחיר להתעללות של גננת בילד"

מעט מדי, מאוחר מדי.

מאוחר מדי הבינו ההורים שמשהו רקוב בממלכת הגן אליו שלחו את ילדיהם (גם שבועות ספורים של סבל עבור פעוט חסר ישע הם נצח). מעט מדי חודשים תשב הגננת (שהרביצה לפעוטות, משכה בשערותיהם ועיוותה את תפיסותיהם לגבי טוב ורע, ביטחון ושייכות) בבית הסוהר ותישבע שהיא מתחרטת.

בגזר הדין קבעה השופטת כי "יש לנקוט בענישה משמעותית בדמות של מאסר בפועל, בעיקר לשם הרתעה, של כל מי שמשמש כאחראי על קטינים וחסרי ישע לבל יעז לשלוח ידו לחסר ישע שאין בכוחו להגן על עצמו" וגזרה על הגננת 18 חודשים של מאסר בפועל.

כוונותיה של השופטת ברוכות הן, וברוכה גם העובדה שלא הניחה להיותה של המתעללת אמא לילדים לשמש עלה תאנה שימנע את שליחתה למאסר. למרות כל אלה, לצערי, אין בעונש שנפסק ולו גרגר של הרתעה. אין בו גם משום מתן מנוח לנפשם של הורים שמחר בבוקר צריכים לשלוח את ילדיהם לחיקן של עוד עשרות גננות מכות ומתעללות - גננות שעדיין לא נחשפו - אם מפני שיש סייעות המעדיפות להעלים עין ולהגן על משרתן ואם מפני שהילדים מאויימים ונאלמים.

כמעט בלתי אפשרי לכמת את מספר הימים המדוייק של הרחקה מהחברה שיש לגזור על תת-אדם המכלה את תסכוליו בתינוקות. מנקודת מבט אמהית, אין מחיר להתעללות בילד ושום עונש לא יספיק על מנת לטהר את הנפש המחוללת ולהרגיע את האינסטינקט ההורי הזועם.

ודאי שקשה להתייחס לעונש בן 18 חודשי מאסר כ"ענישה משמעותית". 18 חודשים בפועל פירושם במקרה הנורמטיבי תשעה חודשים של ריצוי גזר הדין ולאחריהם שחרור על התנהגות טובה (יש להניח שבשערותיהם של הסוהרים היא לא תמשוך ואותם לא תכריח לשבת זקופים בכסאותיהם).

תשעה חודשים הם לא זמן מספיק על מנת לזעזע, ליצור הרתעה או לגרום למבוגרים מתעללים אחרים לחשוב פעמיים לפני שהם מרימים יד על פעוט חסר ישע.

לאחר השחרור מהכלא תחזור מן הסתם הגננת לנהל גן ילדים, אם לא בעיר המקור אז במקום אחר, מרוחק אולי מעט יותר, ותסמוך על הזיכרון הציבורי וההורי הקצר ובעיקר על המהירות הבלתי נסבלת שבה מתגלגלים החיים שלנו, על המסלול המהיר של היומיום התובעני.

כהורים בעידן המודרני בו נדרשות שתי משכורות כדי לשלם משכנתא אחת, לרובנו אין ברירה אלא לשלוח את הקטנטנים הללו למשמורת זרה ולצאת לעבודה.

בעבר, פעוטות בגילאים רכים של שנה, שנתיים ואפילו ענקים גמורים בני שלוש, נשארו בבית עם אמא ובמקרה של אמא עובדת (אז הלכו לעבודה, לא עשו קריירה), היתה שם סבתא או מטפלת על תקן של ממלאת מקום. אף אחד לא חשב שהם צריכים ללכת לגן ולעבוד על כישורי האינטראקטיב שלהם, ומן הסתם הם היו חשופים פחות למבוגרים מסוכנים שצפצפו על כל תקנון מחייב, אספו כמה צעצועי פלסטיק וכסאות נמוכי משענת ופתחו גן בקומת הפרטר הראשונה שהצליחו לשכור.

כיום, כאשר אין לנו ברירה אלא להאכיל את מפלצת הצריכה, עברנו לגדל את הקריירות שלנו, במקום את הילדים שלנו. וכך, בעוד הרופא שוקד על מכפלת התפרים בחדר ההתאוששות, אנחנו מתחילות לחשוב על "פתרון". במהלך פגרת החלמת התפרים (מה שמעסיקים ובעלים אוהבים לכנות "חופשת לידה"), אנחנו מסתמסות בייאוש עם כל הפעוטונים שדגמנו בחודשיים האחרונים להריון, על מנת למצוא מקום פנוי לעוד שלושה, מקסימום שישה חודשים. כי אין ברירה, צריך לחזור לעבודה.

וגם התוצאה היא תוצאת אין ברירה: תינוקות שנועדו לשכב בעריסה ולגרגר להנאתם בשמש תוך שהמטפלת או אמא מרסקות עבורם פירות טריים, נשלחים כשהם בני חודשים ספורים לפעוטונים ולמשפחתונים, שם ימרחו זה על זה נזלת ירוקה, יספגו כנייר אפייה את תסכוליה של הגננת המרירה או במקרה שהם בני מזל, סתם ייערמו לנפשם בעגלול המסורג. במקרים מצמררים הם אף יהיו קורבנות לאלימות והתעללות מצד המבוגר האחראי בלי יכולת להגן על עצמם.

פעוטות בני שלושה חודשים, חצי שנה, שנה ושנתיים, אינם מסוגלים לשקף את ההתעללות שהם עוברים, ואינם מצויידים בכלים שיאפשרו להם להלשין על הגננת. במקרים של ילדים גדולים יותר, סביר להניח שידעו להעביר להוריהם את המסר שמשהו אינו כשורה - עם ילדים בני שלוש וארבע וחמש אפשר לנהל שיחה, לקבל תמונת מצב, להסיק מסקנות, לחבר סיבה לתוצאה. אך כאשר מדובר בפעוטות, האמון שאנחנו נותנים בגורמים המטפלים הוא תעודת הביטוח היחידה. וכאן טמונה הבעיה שבשליחת ילדים רכים מדי אל מסגרות שמחוץ לבית.

אז נכון, את גלגלי המהפכה כבר לא נוכל (וחלקנו גם אינו מעוניין) להשיב אל עבר הסבנטיז העליזות, אז יותר אמהות ישבו בבית ורקמו גובלנים, אבל חובתנו לפתח את שריר המחאה ההורית ולהתקומם על כך שיש זילות איומה בקביעת הקריטריונים הפוסקים מי הם אותם אנשים הרשאים לקחת תחת חסותם את ילדינו.

הדרישות לפתיחת גן בישראל אינן מחמירות דיין והתוצאות ניכרות ביותר ויותר מקרים של גננות מתעללות. וגם אנחנו, ההורים, לא תמיד בודקים עד הסוף בציציותיה, בשורשיה ובהפרעותיה של הגננת, לא תמיד הולכים עד הסוף בעקבות תחושות הבטן שלנו באשר לטון דיבור לא סובלני, להתנהגות חמוצה, לגן שנראה עצוב. אנחנו מרגיעים את עצמנו שבטח באנו בשעה לא טובה, שהנה, עשרות שנים היא מגדלת כאן את כל ילדי השכונה ושצריך להבין שלעבוד עם ילדים זה מאוד קשה.

וכך קורה, שפעמים רבות מדי, ומתוך מצוקת זמן אמיתית וצורך קיומי של חזרה לעבודה, אנחנו מתירים לאישה תלושת מוסר, שלא היינו מאפשרים לה להוציא את עכביש המחמד שלנו לטיפוס על קיר, להפוך ולהיות הדמות הקובעת עבור התינוקות שלנו.

אז בפעם הבאה שנחניק אנחה מול עוד מקרה של גננת מתעללת, בואו לא נשכח שהאשמה, במידה מסויימת, רובצת גם על מצפוננו. או לפחות על הלו"ז שלנו.

• ענת לב-אדלר היא מחברת הספר "סוד השפע " שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים".
  

• לכל הכתבות בסדרה.