יום ירוּשָׁלוֹם

ממרחקי עשרים ושבע משָנַי

אני שומע את תרועות השמחה:

הר הבית בידנו.

אני שומע את חברי

שבשרם בשרַי

ודמם קולם

ודובבות שפתותם את עפרה לעולם.

אני שומע את ריקודיה במרכז ובבית אורות

מתפלל לראות את אורה

הגדול גם עד קצות.

הקרע

כפי שאפשר לעשות חשבון מן השורה הראשונה נכתבו שורות אלו לפני כארבעה עשרה שנים. הן מבטאות מועקה המלווה אותי שנים רבות לפני שנכתבו: שהצורה שעם ישראל מציין בפועל את יום ירושלים יש בה ממש ניגוד לעניינה של ירושלים. זוכר אני שבהתפעמות שהייתה בכל רחבי עם ישראל עם שחרור העיר העתיקה הרבו לצטט את הפסוק (תהילים קכ"ב,ג') "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו" ,וגם את מדרש חכמינו על פסוק זה :'עיר שעושה את כל ישראל חברים'.

והנה מה שהתגבש ביום ירושלים בתרבות ובמציאות הישראלית מבטא דווקא את אחד הקרעים העמוקים בחברה הישראלית: מצד אחד בציבור הדתי לאומי יום זה מלא שמחה עצומה, המונים עולים לירושלים וחוגגים ורוקדים ברחובותיה (גם מילה התחדשה בעברית ביום ירושלים: ריקודגלים - איחוד של ריקוד ושל דגלים לתאר את גלי החוגגים ביום ירושלים ובידיהם דגלי ישראל).

לא רק בעיר עצמה, גם בכל רחבי הארץ חוגג הציבור הדתי-לאומי בבתי-הכנסת וביישובים שלו. אבל, מצד שני, מחוץ לגבולותיו של הציבור הזה יום ירושלים הוא סתם יום של חול שלא התגבשו בו שום מנהגים של שמחה, בניגוד ליום העצמאות למשל. אדם שחי בתל-אביב או במטולה או באילת נזכר בכלל שהיום יום ירושלים רק אם הוא צופה בסוף יום העבודה הרגיל שלו בטלויזיה ששם הוא יקבל דיווח על השמחה של "הציבור האמוני" היום אבל במקביל הוא גם יראה פאנל מכובד שבו מציינים אנשי גוש שלום את יום ירושלים כ'יום הכיבוש' כלומר כיום ניצחון הלאומנות הישראלית הצרה שהיא ראש צרותינו. כך יוצא בפועל שיום ירושלים במקום לבטא את אבן השתיה של ישראל הוא מבטא את סלע המחלוקת.

האם יש בסיס לפרוץ את הניכור של מחצית הציבור בישראל כלפי יום ירושלים? לעניות דעתי אם נשמור אמונים לירושלים כפי שהיא מופיעה ברוב המקורות המסורתיים נוכל להחזיר את עטרת ירושלים ליושנה.

אפשר לפתוח את הספרים ולראות מה משמעותה של ירושלים במקורותינו. אז ניזכר, למשל, שההופעה הראשונה של ירושלים בתנ"ך היא כעירו של מלכיצדק מלך שלם שהוא כהן לא-ל עליון המברך את הא-ל העליון ואת אברהם אחרי ניצחונו על מלכי הצפון(בראשית פרק י'ד). כלומר: ירושלים מופיעה בראשונה כמרכז דתי לפני עם ישראל. לכן לא פלא שבחזון אחרית הימים של נביאי ישראל היא שבה ומופיעה כמרכז של כל העמים. למשל בנבואה המפורסמת בישעיה פרק ב' המנבאת על הר הבית שינשא בראש ההרים ועל עתיד שבו ינהרו אליו כל הגוים כדי ללמוד מדרכיו: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. ומה ילמדו "עמים רבים" מירושלים? 'וככתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'.

אם ניתן לירושלים את הכבוד הראוי לה ונישא אותה מעל הרמה הלאומית אז נבין: ירושלים = עיר שלום. ואפשר אף לחדש מילה בעברית: ירוּשָׁלוֹם. אם נהיה נאמנים לירושה של שלום שיש לנו במקורותינו תוכל ירושלים להיות לא רק בירה "נורמלית": של עם אחד אלא גם בירת השלום של עמי האזור, ושל העולם כולו. זאת גם דרך לחבר סביב ירושלים גוונים רבים של כל ישראל. ירוּשָׁלוֹם – שלנו.

השנה עושה חבורה ראשונית נסיון להינשא לרמה גבוהה יותר של יום ירושלים. ביום ירושלים מתכנסת חבורה של יהודים וערבים בבית כנסת "בית יקר" בירושלים ללימוד משותף של מקורות בשתי הדתות על ירושלים כעיר שלום, לקריאת שירים של משוררים משתי התרבויות ולתפילה משותפת לשלום שיבוא במהרה. ועוד נסיון ביום ירושלים השנה: גילוי-דעת הקורא לראות בירושלים ירוּשָׁלוֹם – נחתם השנה על-ידי שורה של רבנים ואנשי רוח.

האם יתפוס מהלך זה תאוצה, וחוגים וגוונים רבים יצטרפו אליו? האם נבנה בסיס רוחני לשלום שיתממש? האם נראה את ירושלים הבנויה כעיר המחברת יחדיו?