ויקהל משה

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם".

לדעת רשב"ם, מטרת ההקהלה הייתה פרגמטית - "לקחת מכל אחד מחצית השקל לגולגולת, וגם להזהירם על מלאכת המשכן", וכעין זה כתב גם ראב"ע. אולם הרמב"ן מדבר על מטרה אחרת: "וייתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה, קודם שיבור הלוחות. כיוון שנתרצה לו הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך ה' בקרבם - הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כעניין שציווהו תחילה, כמו שאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. ולכן ציווה אותם משה עתה בכל מה שנצטווה בתחילה". בנוסף לעצם הציווי, מעביר משה את המסר שהקב"ה נתרצה וסלח לבני ישראל, ויחזור לשכון בתוכם כפי שתכנן מראש.

נראה שניתן לדבר כאן לא רק על שיקום היחסים בין עם ישראל לקב"ה, אלא גם על שיקום היחסים בין עם ישראל למשה. לעם ישראל היה קשר מיוחד אל משה. הוא זה שהוציא אותם ממצרים ושטיפל בכל בעיותיהם, והם ראו בו מנהיג ואב.

גם לאחר חטא העגל מיהר משה להתחנן עבור עם ישראל, והגמרא מתארת לאיזו תעוזה הגיע בתחינה זו: "'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול' וגו' - אמר ר' אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו. מלמד שתְפסוֹ משה לקב"ה כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו' ואמר לפניו: 'ריבונו של עולם, אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם'" (ברכות לב ע"א). ובהמשך הגמרא: "'ויחל משה את פני ה'' - אמר ר' אלעזר: מלמד שעמד משה בתפילה לפני הקב"ה עד שהחלהו" (ועיין שם דרשות נוספות). משה היה מוכן לעשות דברים נועזים מאוד עבור עם ישראל. גם בהמשך עלה משה שוב אל הר סיני ואמר לקב"ה: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת" (ל"ב, לב).

מיישרים את ההדורים

הבעיה היא שכל זה נעשה בין ה' למשה, ועם ישראל לא ידע על כך מאומה. נבחן את הדברים מנקודת מבטם של בני ישראל. ראשית, הם היו סבורים שכל חטא העגל נבע מזה שמשה בושש לבוא. שנית, תגובתו הראשונית של משה לחטא הייתה שבירת הלוחות - ניפוץ ההישג של מעמד הר סיני. אחר כך ירד משה למטה, וגרם למותם של החוטאים. בהמשך עלה שוב להר, וחזר עם בשורות רעות: "לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה… ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך" (ל"ג, ג-ה). לאחר מכן לקח משה את אוהלו ונטע אותו מחוץ למחנה.

אותו משה, שקודם לכן עמד עליו עם ישראל מהבוקר ועד הערב (י"ח, יג), הוא עכשיו מבודד ומרוחק - "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה" (ל"ג, ח). הגמרא בקידושין (לג ע"ב) אומרת שיש שדרשו פסוק זה לשבח ויש שדרשוהו לגנאי. הירושלמי בשקלים (פ"ה ה"ב) מסביר כיצד דרשו אותו לגנאי: אלו שהביטו אחרי משה טענו "חמון שקין, חמון כרעין,

חמון קופד. אכיל מן דיהודאי, ושתי מן דיהודאי, כל מדליה מן דיהודאי" (בתרגומו של בעל קרבן העדה: "ראו השוקיים, ראו הכרעיים, ראו בשרו. וכל זה ממה שהוא אוכל ושותה מן היהודים, וכל רכושו מן היהודים"). הטחת דברים חמורים כאלו התאפשרה רק משום שעם ישראל כלל לא ידע עד כמה השתדל משה עבורו אצל הקב"ה.

רק בספר דברים, 40 שנה מאוחר יותר, סיפר משה לדור הבא את כל בקשותיו ותחינתו לקב"ה. על כל פנים, ייתכן מאוד שבתחילת פרשתנו הקהיל משה את עם ישראל כדי ליישר את ההדורים וכדי לשקם את היחסים ביניהם.