ההיפוך הארור: כשהילד הופך להורה

ואז הוא לקח אותה לשיחה ההיא. היא היתה בת 13, חלומו של כל אב – מסורה, נבונה, אחראית. הוא היה אבא שלה – בעל עסק, יוזם, מצליח, מגונן. הוא אמר לה שהוא עוזב. הוא לא יכול יותר עם אימא. היא הבינה, כמובן. אימה היתה ונשארה נערת פרחים חמודה, אבל מעופפת. הוא אמר לה מפורשות: "אימא שלך אף פעם לא היתה מחוברת מי יודע מה לקרקע. עכשיו את צריכה לתפוס פיקוד".

הלא-מודע שלה השתולל. הוא רצה לצרוח לו "אבא, מה אתה עושה? אל תיקח ממני את הגיל שבו מותר לכולם לעשות שטויות, להתמזמז, להתמרד. אל תחנוק אותי בתפקיד האימהי עוד לפני שהפכתי אישה", אבל הלא מודע שלה, מה לעשות, היה לא מודע. על פני השטח היא מלמלה את התגובה הצפויה... "בטח, אבא, בטח".

וחמש עשרה שנים אחר כך היא באה אלי לייעוץ, יפה ועייפה. קריירה ללא מוצא, שאיפות ללא כיוון, וזרם של סטוצים ללא המשך. פתאום הבנתי כל כך טוב למה התכוונה להקת כוורת המיתולוגית כששרה על הילד המזדקן. היא יצאה לשוק האנשים הגדולים מוקדם מדי, ובעוד חבריה נשקו את גיל השלושים בשאיפות לעסק, תואר שני או הקמת משפחה, היא כבר היתה מוכנה לשלב הפנסיה.

האצלת סמכויות מוקדמת מדי

אנחנו כל כך מתרגשים כשהקטנטן שלנו משתלט על מטלות לבדו. הנה הוא מגיש את הכפית לפיו בצורה מושלמת, הנה הוא חופר את ידיו בתוך החולצה והיא מתלבשת עליו בצורה חלקה. איזה יופי. בשלב הבא, גרוננו נחנק מתענוג כשהוא מנסה בדרכו המגושמת למלא את תפקידנו – הוא מגיש לנו קערית מלאת עוגיות, בייגלה וכוונות טובות, הוא נוטל את אחותו הקטנה בידו ומשחק איתה. עוד יותר יופי.

אבל יש את אותם הורים שהולכים צעד אחד מסוכן מעבר ל"איזה יופי". ממעמקי הטראומות והבהלות הסמויות שלהם עולה אמירה אחרת: "איזה סטארט-אפ!" אותה קבוצה ממוקדת ומרוכזת בעצמה, שמשימת ההורות מטילה עליה אימה חשוכה, נמלטת מהתפקיד האבהי-אימהי אל האצלת סמכויות פזיזה מדי, מוקדמת מדי, ילדותית מדי.

כל החיים אנחנו אמורים להכין אותם לפרידה מאיתנו ולהתחלת מילוי התפקיד הבוגר. זה נורמלי, זה אפילו רצוי, כל עוד המאמץ החינוכי יומיומי הזה מתרכז בילד ולא בהורה. הקיום המודרני, לעומת זאת, יורק בנו מסרים הפוכים וארסיים – "תשקיע בעצמך... תהיה מעודכן... תהיה סקסי... תישאר מאגניב". כבר לא מספיק להיות "סתם" הורה בישראל שמגדל ילדים בריאים. זה נראה רע ברזומה.

והנה מתבשלת לה פה פשטידה מסוכנת: קחו את הציווי המודרני הזה ("שלוף יד והתחל לאונן על עצמך!"), חברו אותו למצב בו מישהי או מישהו קפצו לסיטואציית ההורות עם הכנה מנטלית לא ראויה, עם ציפיות אוטופיות ועם כושר נשיאת תסכול מיקרוסקופי – וקיבלתם את ההיפוך הארור: ילד שמכשירים אותו מגיל אפס להיות הורה, להיות סמנכ"ל, להיות מספר שתיים.

הילדים מסוגלים

נשאלת השאלה אם ילדינו בכלל יכולים לשאת על גבם את השק הזה. למרבה הצער התשובה היא "כן". הם מסוגלים לעשות זאת. זה יפצע אנושות את מסלול ההתפתחות שלהם, אבל כן, הם יכולים לעמוד במשימה. חוקרת התפתחותית נפלאה בשם איינסוורת' הדגישה בכתביה שהדחף של הילד לציית ולשתף פעולה, טבעי ומולד בדיוק כמו הדחף שלו למרוד ולחרב את הבית. חלק מהותי בנפשו מאוד רוצה לעזור לכם.

לא מאמינים? נסו להיזכר ולענות בכנות על השאלות הבאות:

• האם שמתם לב שכאשר אתם במצב מצוקה אקוטי (פנצ'ר בגלגל, קבלת בשורה קשה שגורמת לכם לדמוע) הילד שלכם פתאום הופך לילד פרסומות נעים ומשתף פעולה?
  

• האם בשעה שאת ובן זוגך המתוק מתווכחים בטונים גבוהים (אחת לשנתיים, כמובן...) ילדכם עוצר באחת את שלל התנהגויות הבלאגן שלו והופך שקט כדג במארז סושי?
  

הילדים שלכם אוהבים אתכם, דואגים לכם ורוצים לשתף אתכם פעולה. זה עד כדי כך פשוט. יתרה מכך, ככל שהם גדלים והופכים לחיות חברתיות, הם מתחילים לפנות מקום בנפשם לאותו דלק פולני ישן אך אפקטיבי – אשמה. יותר ויותר רגעים במהלך חייהם יתאפיינו בתחושה ש"אני לא בסדר". אשמה בבסיסה היא דבר חיובי. פעמים רבות הילד באמת מתנהג לא בסדר – הוא מרים יד, מלכלך את רצפת הסלון הבוהקת, מסרב להשתחל לאמבטיה ומתעקש להגות דרכים יצירתיות לטנף את עצמו בשבע בערב. כשאימא כועסת, הילד מרגיש נקיפות מצפון קטנות, וטוב שכך.

אבל, ויש אבל, אם הילד מתחיל לחוש אשמה גוברת והולכת על כך שהוא מפריע להוריו לעבוד ולעשות ימבה כסף, לקצור תהילה, או להנות מהחיים, אזי צפו לאחת מהתגובות הבאות:

• התנגדות מוגברת: הילד יקצין את התנהגויות ה"דווקא" שלו ויהפוך כלי משחית אימתני עוד יותר. בצורה פרדוקסלית, זו תגובה יחסית בריאה למצב הזה, שכן הילד מתחנן להחזיר אליו קצת מאור הזרקורים, שכל כך חיוני לפיתוח הדימוי העצמי שלו.
  

• פאסיביות ודיכאון: מה קורה לכם, עמיתיי הבוגרים, כשאתם מוצאים את עצמכם בסיטואציה רגשית שבה צרכיכם הפכו משניים לחלוטין לצרכיו של אדם אחר? אתם מתבאסים? בוודאי. אך למרבה המזל, כאנשים מבוגרים יש לכם שלל אפשרויות לגיטימיות חברתית לפרק את התסכול ולעבד את הכאב. לילד קטן אין את הפריבילגיה הזו. הוא שוקע. אוגר את התסכול ונהייה ילד עצוב יותר, מופנם, נסוג – ודכאוני.
  

• ברמה התנהגותית - שיתוף פעולה מוגזם: מזל טוב, הנה נוצר לו הילד ההורי. חוכמה קדומה לוחשת לילד "אם אינך יכול לנצח אותם, עשה לעצמך טובה ותצטרף אליהם". הילד מכחיש את צרכיו האישיים, לובש מסכה מעוצבת ביד אמן, והופך לילד חלומות – דואג, מנקה, משגיח על האחים הקטנים, אחראי. בקיצור, הורה.
  

על הדרך מזניח הילד את המטלות הבאמת חיוניות של ילד בתקופת הילדות: להתנסות, ללמוד, להשיג הצלחות אישיות הולכות וגוברות, לבדוק גבולות ולקחת סיכונים, ולהשתולל עד צרידות וזיעה עם החברים.

הורים רבים במדינתנו הצעירה מתחילים לפקוח עין מודאגת על פרי בטנם כשהם קולטים אותו בסשן של התנהגות למופת. אז הם מחליקים יד אוהבת על ראשו ושואלים: "חמודי, קרה משהו?". אין פה מפגן של ציניות, כי אם תבונה עמוקה. ילד, בסופו של דבר, לא בא לעולם כדי להיות ילד טוב. הוא בא אלינו כדי להיות אדם.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.