אגרה בלא שידורים
במצב של רייטינג חד ספרתי סר חנה של רשות השידור מעיני הפוליטיקאים. אך בעידן של ריבוי ערוצים מסחריים, החלופה של שידור ציבורי דרושה יותר מבעבר
אפשר וההחלטה האחרונה של הוועד המנהל ברשות השידור לסגור אולפנים בסופי שבוע אינה אלא איום וצעד טקטי במו"מ המתנהל בין ההנהלה לבין העובדים, אך אם ההחלטה אכן תמומש כמוה כסגירתה של רשות השידור.
זוהי סגירה חלקית אמנם, וכנראה שגם חפה מכאבים חזקים, אך בכל זאת - סגירה. שכן בית שידור הינו גוף חי, נושם ומדווח שבעה ימים בשבוע מסביב לשעון. מי שסוגר אולפנים ומערכת חדשות, כמוהו כמי שכובל רגלו של אתלט במסלול המרוצים.
בתחרות המחריפה בין אמצעי התקשורת השונים, מערכת חדשות רגילה חייבת להוכיח את חיוניותה מדי דקה. אחרת, היא לא תהיה מסוגלת לעמוד בתחרות עם ערוצי השידור ואמצעי התקשורת החדשים.
ההחלטה על סגירה חלקית של רשות השידור עצובה ומעציבה, במיוחד כל מי שמאמין בצורך בשידור ציבורי. בעידן של ריבוי ערוצים מסחריים, החלופה של שידור ציבורי דרושה יותר מבעבר. ההבדל בין השניים אמור להיות חד משמעי. כל ערוץ וכל אמצעי תקשורת משרת את האינטרסים של הבעלים. רשות השידור אמורה לשרת את האינטרסים הציבוריים. אלא שתהליך פוליטיזציה רב שנים הסיט את רשות השידור מיעדיה המקוריים.
לא קל לנהל ארגון יוצר, ארגון שרבים בו לוקים באגו מפותח. לשם כך, דרושות הבנה, מיומנויות ניהול ותושייה מיוחדות. בזכות המעורבות הפוליטית, איתרע מזלה של רשות השידור והיא לא זכתה בחסד של ניהול מיומן וראוי. כל אחד מבין המנכ"לים הכושלים, שאחדים מהם היו לשם דבר בקהילת התקשורת, התעלם ממחדלי קודמו והעביר את תיקון העיוותים הארגונים ליורש שלו. ניהול כושל מצטבר מנע מהלכים חיוניים של הסתגלות חיונית למציאות הטכנולוגית התוססת.
דו"ח מבקר המדינה האחרון מאשר מה שהאזניים קולטות מדי שעה: המשדרים החלשים של קול ישראל אינם מבטיחים אפילו קליטה נאותה של שידורים. וכל זאת ערב פריצת הרדיו הדיגיטלי, אשר אמור לשנות את הרגלי ההאזנה לתדרים הקיימים.
כל עוד שידורי האקטואליה בטלוויזיה סיפקו חשיפה סבירה לפוליטיקאים ולאישי ציבור, רשות השידור שמרה על זכות קיומה. מינויים תמוהים של משרות ניהול בכירות ושלל החלטות בלתי מקצועיות במהלך השנים פגעו אנושות ביכולתו של השידור הציבורי לשמש מקור מידע ומתווך יעיל בין הציבור לבין הפוליטיקאים. במצב של רייטינג חד ספרתי ונמוך סר חנה של רשות השידור מעיני הפוליטיקאים. מדוע להמשיך ולתמוך כספית בערוץ ללא צופים שאינו מספק חשיפה סבירה בערב?
אפשר ורשות השידור משקפת נאמנה את התרבות הארגונית במגזר הציבורי. אולי אין הארגון ואופן ניהולו נופלים ממשרדי ממשלה וגופים ציבוריים, בהבדל אחד: כל ארגון, ציבורי או פרטי, זכאי לפרטיות מסוימת. בשונה מהם, רשות השידור הייתה ונותרה שקופה לכל. העניינים ברשות השידור מתנהלים כמו בוויטרינה. כלי המדיה המסחריים, המתחרים, סקרו בלהיטות ובחדווה כל סכסוך פנימי וכל שיג ושיח. לחובתם של שדרים ועובדים בכירים אחדים ייאמר שגם הם אצו ושיתפו את הכתבים לענייני תקשורת במחלוקות פנימיות. רבים מהם חיפשו והעדיפו בני ברית לריבים פנימיים במזנון הכנסת על פני יישוב שקט של המחלוקת.
לסיום, גילוי נאות: כחבר הוועד המנהל במשך שלוש שנים, בין 2000-2003, צפיתי מקרוב ובדאגה בתהליכים הפנימיים ברשות. לא פעם הצעתי צעדי הבראה דומים לאלו שעליהם החליט הוועד המנהל לפני ימים אחדים. חוששני, שגם הפעם, טובתם האישית של קברניטי הרשות והבוחשים בענייניה תגבר על טובת הציבור, ועל השידור הציבורי בפרט.
פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון ומחבר הספר "סליחה, תקלה! דעיכתה של רשות השידור"
