ספר הספרים

שבוע הספר הסתיים בשעה טובה, ונדמה שהשנה הסתמנה מגמה של סופרים חילונים הבוחרים לעסוק בסיפורי התנ"ך מנקודת מבטם האישית. על הדוכנים ניתן היה למצוא יותר ויותר כותרים שעניינם גיבורי המקרא, וחלק ניכר מהם אפילו באזור רבי-המכר.

לפני כשנה הופיעו, למשל, "מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים, "הלב הקבור" של שמעון אדף והמסה "אל העפר" של הסופר יובל שמעוני. ומאז הצטרפו אליהם, כזכור, "הגיבורים שלי" של יאיר לפיד, "מלכים ג" של יוכי ברנדס, והוצאה מחודשת של "דו"ח המלך דוד" של שטפן היים. גם אהרון אפלפלד טוען בספרו החדש ("והזעם עוד לא נדם"), בכמה הזדמנויות, כי הקראת תנ"ך בציבור היא מרפא אפשרי לנפש. לכאורה, אוהב תנ"ך חילוני אמור להיות מרוצה.

אלא שלמרבה האכזבה המסוימת, כמעט כל הטקסטים שצוינו כאן ניגשים אל התנ"ך ברוח דומה, שעיקרה הקטנה ואף ביזוי של גיבורי התנ"ך. המסר בין השורות הוא, אנחנו בטח לא פראיירים ואנחנו לא קונים את מה ש"המספר המקראי" ו"העורך המקראי" מנסים למכור לנו, עם כיפה רבנית או בלי.

וכך, אברהם אבינו של יאיר לפיד מוצג כמין אהבל פסיבי ושפוט של שרה אשתו, ואצל דב אלבוים אברהם הוא איש אטום, צבוע ומתחסד. אצל יובל שמעוני הוא איש חסר-רגש ובגרסת ספר הפנטזיה של שמעון אדף, אברהם הוא סתם "טיפש". אלוהים בגרסת יובל שמעוני הוא אל שבריתו עם ישראל מבוססת שוב ושוב על קורבנות אדם, ובגרסת אלבוים אלוהים הוא "מלך וולגרי רודף דם וייסורים", ו"אב מתעלל ואלים".

אצל יאיר לפיד, אברהם אבינו שפוט של שרה אישתו (צילום: יוני המנחם)

אפשר עוד? הנה: דוד המלך בגירסת יוכי ברנדס הוא תככן ציני ושקרן גמור, ודוד של שטפן היים שימש כזונה ממין זכר לשאול ויהונתן. ירושלים של אז היא עיר מצחינה, שלמה הוא מלך מתחזה, ושמואל הנביא, אצל יאיר לפיד, הוא מניפולטור אגואיסט השונא את שאול (היפוך גמור לנאמר בתנ"ך).

ככה הם נראים, גיבורי התנ"ך שלנו, לאחר שהפכו בידי אותם סופרים ל"בשר ודם", כלומר, לאחר שנסחטה מהם כל טיפה של שאר רוח ושל השראה. מין גיבורים בגובה העיניים, שהן העיניים הנמוכות והציניות של מספריהם.

כמובן, זה לא חייב להיות ככה. די אם ניזכר ב"שמשון" המרתק והעמוק של זאב ז'בוטינסקי, שהופיע גם הוא לפני שנה בתרגום מחודש (הרביעי במספר), או ב"דבש אריות", המסה החכמה והעסיסית, גם היא על שמשון הגיבור, שפרסם דויד גרוסמן לפני שלוש שנים. שלא לדבר על ספרו המהפכני של מנחם בן שהופיע לאחרונה, "מי צייר את הרקפת – ספר לימודי אלוהים", אשר אין כמוהו לאהבת התנ"ך ולחידושי תנ"ך (גילוי נאות: כתבתי לו אחרית-דבר).

שאינם יודעים לשאול

מה מקור היחס השטחי והיהיר הזה של רוב הכותבים החדשים כלפי הטקסט המופלא ביותר, ספר אלוהים היחיד, בספרות העברית והעולמית? מהי הסיבה לפנים הכמעט-אחידות האלה ביחס לתנ"ך?

לא צריך ללכת רחוק מדי. היחס השטחי הזה צמח ממש מתחת לאפנו, כלומר, במערכת החינוך היומיומית שלנו, המצמיחה כבר עשרות שנים תלמידים מנוכרים לתנ"ך (ודלי עברית באופן כללי). לא צריך ללכת רחוק מדי כדי לאתר את הבאג במערכת שגרם לניכור הזה. שורש הרע הוא בתוכניות הלימוד האקדמיות הגרועות והמשמימות, שעל פיהן מלמדים אצלנו תנ"ך, ובגללן הוא הפך לאחר המקצועות השנואים בתיכון. לא שבאקדמיה עצמה יש ביקוש לחומר הזה – חוגי המקרא באוניברסיטאות כמעט ריקים מסטודנטים.

במקום לבסס את הוראת התנ"ך על מגע ישיר של התלמידים עם הטקסט, על הקראה מתוכו ושיחה עליו, העמיסו אותן תוכניות אקדמיות על התלמידים שפע מונחים טכניים ומאמרים מסורבלים וסיכומים יבשים שחצצו בין התלמיד לבין התנ"ך. ביסוד השיטה הלימודית הזאת עומדת גישת "ביקורת המקרא" של הגרמני יוליוס ולהאוזן מראשית המאה הקודמת, זו הגישה הלא-מאמינה המחפשת כל הזמן איפה התנ"ך טועה ומטעה.

אדף  לוקח ב"הלב הקבור" את מלחמת אברהם במלכי המזרח לממלכת הנסתר

אבל מה רע בקצת ביקורת ביחס למקרא, ישאל השואל. לא כלום, חוץ מזה שכל מגמתם של לימודי התנ"ך התהפכה אצלנו לגמרי, וכבר שנים מנסים ללמד את התלמידים לבקר את התנ"ך לפני שלימדו אותם לאהוב אותו או אפילו לקרוא אותו כראוי. לא תמצאו היום כמעט תלמיד תיכון חילוני אחד שיידע לקרוא ברהיטות ובלי שגיאות פסוק מנוקד בתנ"ך.

וכמו ההוא ש"למד לדבר לפני שלמד להקשיב", גם התלמידים אצלנו למדו לזלזל בתנ"ך לפני שלמדו להכיר בערכו, כי לא ניתנה להם הזדמנות ממשית לגעת בחוכמת הטקסט ובקסמיו בדרך ישירה, כמו שהאוזן שומעת מוזיקה והעין רואה פרח והפה טועם פרי. כי האקדמיה, כאמור, נתקעה באמצע ותפסה פיקוד.

מתוך הבאר האקדמית העכורה הזאת, שהזינה לאורך שנים את תודעת התנ"ך הישראלית, שתו, במישרין או בעקיפין, רוב סופרי התנ"ך החדשים והפשטניים שלנו, כמו גם רבים מקוראיהם החדשים, בוגרי מערכת החינוך שאינם יודעים לשאול.

נכון, במידה מסוימת קשורים הסופרים החדשים האלה גם לשיבה המעניינת אל "ארון הספרים היהודי" בשני העשורים האחרונים (ארון שהתבסס בעיקר על התלמוד ונגזרותיו) ולמדרשות "היהדות כתרבות" שפורחות בסביבה הזאת ומנסות כמדומה ללמוד יהדות בלי לדבר ממש על אלוהים.

ללכת עם, להרגיש בלי 

במקום שונה מאוד נמצאת, אגב, המוזיקה הישראלית, שכמה מהמעולים ביוצריה

ומשורריה שבו בשנים האחרונות באופן חופשי ובלתי-רבני אל התנ"ך והאמונה. כך, למשל, מאיר אריאל באלבומו האחרון ("מודה אני"); אהוד בנאי ("והיה ביום ההוא / אור חדש גדול יאיר"); אתי אנקרי בדיסק הנפלא "מיליונים" ("הו אהבה גדולה שלי / יש מלך בשמים"), שבו הלחינה גם מזמורי תהילים;

מאיר בנאי עם "שמע קולי" החדש שלו; שלמה גרוניך עם "מסע אל המקורות" החדש שבו הלחין מקהלת, שיר-השירים ומשלי; עובדיה חממה עם "אנא בכוח", וברי סחרוף ומיכה שטרית העובדים על אלבום פיוטים בעיבודים חדשים.

אבל סופרי התנ"ך החדשים, כמעט כולם, הולכים עם (התנ"ך) ומרגישים בלי. אלבוים גרר את גיבורי המקרא אל מונחי הקבלה המסורבלים, אדף לקח את מלחמת אברהם במלכי המזרח לממלכת הנסתר הדמיונית והרומנים הבדויים של היים וברנדס רתמו עצמם לביקורת המקרא.

לראיה, היים הודה בפתח ספרו לתיאולוג אמיל קאוטש, שהוכיח לו איך סיפור דוד המלך הוטלא ממקורות שונים בידי ועדת עורכים שארגן שלמה וברנדס מודה ל"מורי ורבי, פרופ' יאיר זקוביץ', שספרה מתבסס על מחקריו האקדמיים.

ובכל זאת, אומר בליבו אוהב התנ"ך החילוני, אחרי ככלות הכל, ברוכה גם החזרה הספרותית הזאת אל התנ"ך, אפילו כשהיא באה בצעד נסוג ובהטחת בוץ ובאותה קשיות עורף מוכרת.