תסלח לי בחורצ'יק, אתה במקרה הומו?
נניח שאני מחטט בין ראשי החסה, ופתע מזהה איזה עלם חמודות בורר לו בקפידה גזרים. הרי אני לא יכול לגשת אליו וללחוש לו בקול פתייני משפט פיק-אפ מאוס. איך אני יכול לדעת אם המפשפש בין הגזרים הוא לנו, או לצרינו?
ובכן, זהו הזמן לדבר על אותו חוש שישי המאפשר להומואים לזהות את בני מינם. על-פי התיאוריה הדרוויניסטית, אלפי שנים של פניות לא נכונות (שהרבה פעמים הסתיימו במכות רצח) פיתחו אצל קהל העליזים יכולת על-חושית לדעת אם הבחורצ'יק שליד הגזר הוא נושך או לא. בלעז מכונה החוש הזה gaydar, שהוא קיצור של gay radar.
בדרך כלל סטרייטים אינם אוחזים בתכונה זו, בעיקר משום שאין להם כל בצע בה. אבל ניתן להשתמש במונח הזה גם בהשאלה. למשל, לפני שבועות מספר הסבתי עם הצ'יף ואשת-חיקו הנצחית במרפסת של אורנה ואלה, שהיתה מנוקדת מנשנשים כמו פסיפלורה עתירת גרעינים. כשהוא סורק את המרפסת בהשתאות מה, טען באוזניי מר טומבי-לפיד שהגיידאר שלו מצלצל בכזו עוצמה שהוא על סף מיגרנה קשה. אכן, להגנתו יצוין שרבים מיושבי המרפס היו ממש מוחצנים, שלא לומר חוצנים, בתנועותיהם המתפתלות, במכנסוניהם הצמודים, ובגופיותיהם הססגוניות. בהחלט לא משהו שחיית-סוואנה אוהדת-הפועל רגילה לראות מדי יום (ובטח שלא בצפיפות כזו).
האם כל מי שיש לו צורת דיבור כזו הוא בהכרח גיי?
אם כבר העלינו על נס את עניין המניירות והמלבושים, הרי מיד נשאלת השאלה אם מאפיינים חיצוניים אלה, הם הם העומדים בבסיס הזיהוי הגיידארי-מגדרי. קחו למשל את עניין הדיבור הרך, המתפנק משהו – אותה נימת קול שביני לבין עצמי אני קורא לה "מבטא הומואי". האם לכל הומו יש כזה מבטא? האם כל מי שיש לו צורת דיבור כזו הוא בהכרח הומו? למרות שיש לי שנים רבות של כריית-אוזן רגישה, טרם הגעתי למסקנות חותכות בנושא. אם יורשה לי להיתלות בתורת ההסתברות, נראה שיש מתאם (קורלציה) בין המבטא לבין המגדר, אבל ודאי שאין זה מתאם מושלם.
ומה לגבי "תנועות הומואיות"? אותן הטלות זרוע נרגשות המלוות בהזזה חדה של פרק-היד, תוך הטיה מתפנקת של הראש אחורה? דורות של חקיינים-בגרוש ומיני סטנדאפיסטים נמוכי-מצח עשו תורה זו אומנותם, בבואם לחקות את אגזוזן-החורש המצוי. כשתנועות אלה באות בשילוב עם מבטא הומואי מוגזם, ואם אפשר גם עם מלבושים עזי-גוון, לא יטעה בזיהוי אף לא אחד בקהל-החוב"תים הצוהל. אבל גם כאן לא ברור שכל הומו מתאפיין בהכרח בתנועות כאלה, או שכל מי שיש לו כאלה מניירות הוא בהכרח נושך. שוב – מתאם חיובי גבוה, אבל לא 100%.
בנקודה זו ניתן לגעת גם בשאלה אם ה"מבטא" והתנועות הם מולדים, או שמא זהו דבר-מה שאדם מסגל לעצמו, במודע או שלא במודע. שמעתי רבים הטוענים כי הומואים שיצאו מהארון והתערו בחברה הומואית מוחצנת נותנים דרור למניירות שתמיד הדחיקו. בין אם הם מקלפים מסיכות, אותן עטו בדי-עמל, ובין אם הם מסגלים לעצמם בכוונה צורת התנהגות שלא היתה להם מעולם, רק כדי להשתלב בין חבריהם, הרי שהתוצאה זהה. מנגד, מצביעים גם על הומואים-בארון, הומופובים או סתם כאלה שסולדים מן המניירות הללו, שעמלים בכוונה גדולה על טשטוש כל שריד למבטא בקולם או לתנועות בהתנהגותם. ממש מעין לייזה דוליטל בזעיר-אנפין.
ומה לגבי סגנון לבוש? האם יש סגנון הומואיסטי-במכוון? כאן נראה כי המתאם כבר אינו קיים כלל. בשנים האחרונות אימצו להם סטרייטים רבים סגנון לבוש שבעבר נחשב למאפיין את בני הקהילה החד-מינית, כדוגמת בגדים בגזרות וצבעים ייחודיים, עם דוגמאות בולטות, החושפים טפח ולעתים טפחיים. עם פרוש עידן הקלאברים, שפשה במקומותינו כמו אש ביערות הגשם, נראה כי אין כבר שום סיכוי לזהות כיום את מיניותו של מאן-דהו על פי סגנון לבושו. לקטגוריה זו ניתן ככל הנראה לשייך גם קעקועים, עגילים ושאר מרעין בישין שכאלה. פעם (התאמינו?) חשבו שגבר עם חישוק קטן בתנוך הוא בטוח הומו... היום ברור שאין שום קשר. אותו דבר, אגב, תקף גם לגבי שפמים. פעם היווה קיומו של שפם מפואר אינדיקציה לאגזוזנות מפוארת לא פחות. להערכתי היום פשוט לאף אחד אין שפם, בלי קשר למיניותו (אלא אם כן הוא עמיר פרץ, אבל זה כבר באמת מחוץ לתחום השיפוט שלי).
רבים ממנופחי עירנו הם סטרייטים למשעי
האם הומואים מטופחים יותר מסטרייטים? כולם זוכרים את האפיזודה של סיינפלד בה חשדו בג'רי שהוא הומו, רק מכיוון שהוא רווק מבוגר ומטופח. אז גם נטבעה האמירה המפורסמת "לא שיש בזה משהו רע", ששימשה רבים וטובים מאיתנו בשלל הזדמנויות. ושוב, נראה שכניסתו של הטיפוח בדלת הראשית למודעות הסטרייטית טרפה גם כאן את הקלפים. ומה לגבי התחתכות והתחטבות במיטב מסורת חדר-הכושר? אכן, נראה כי ההומואיסטים שמים על כך דגש רב יותר מבני העדה הסטרייטית. ועדיין, רבים ממנופחי עירנו הם סטרייטים למשעי, וחדר הכושר משמש אותם דווקא ככרטיס כניסה למקצוע הברמן הנחשק, או סתם ככלי-עזר בשביל להתחיל עם בחורות, רחמנא ליצלן. לסיכום, גם בקטגורית הטיפוח, מתאם – יוק.
נו, אז איך לעזאזל אני יכול לדעת אם הברנש שמפשפש שם בין הגזרים בעצבנות גוברת והולכת הוא לנו, או שמא לצרינו? מהן אותן איכויות חמקמקות שמאפשרות לי לגשת אליו בביטחון ולהזמין אותו לקפה אצלי בדירה בלי להסתכן בסטירת-לחי מצלצלת? התשובה ככל הנראה היא: פשוט אי אפשר לדעת. זה מזכיר קצת את האופן בו היינו מזהים פעם ישראלים בחו"ל. בעבר היה זה מעיל הדובון הנצחי, או הסנדלים, שהיו מסגירים את צביקה בין המוני הבריטים המנומסים בהייד-פארק. היום העניין כבר הרבה יותר חמקמק. מי מאיתנו לא דיבר פעם בקול דברי-בלע אודות חבורת זרים במטרו, רק כדי לגלות אחרי כמה דקות שהם מפתח-תקווה?
בקיצור, נראה לי שכל עניין הגיידאר הוא פיקציה. במיוחד היום. פעם נהגתי לומר שאחרי המון שנים בארון הגיידאר האישי שלי פשוט החליד. ואילו היום נראה לי שגם ותיקים ומנוסים ממני יכולים ליפול בקלות בפח. למשל להתחיל עם יפיוף בסופר דקה לפני שאשתו מופיעה במרוצה. או, גרוע מזה - לפספס את אהבת חייהם באוטובוס רק בגלל שהוא נראה, מתנהג ומדבר כמו ניר שעיר מקיבוץ תל-קציר.
- הכותב הוא בעל בלוג ותיק ומוערך - מדריך למטייל בעולם ההפוך. כיתבו לו
לפנייה לכתב/ת 
