איפה היינו היום אלמלא התמכר אהובי לסמים?
גדלתי עם אנשים שעשו סמים כשהיו נערים אבל הפסיקו כשגדלו, זה היה מין שלב של מתבגרים. אף פעם לא הכרתי נרקומנים ולא ידעתי איך הם נראים, או מה עושים איתם. לא ידעתי איך מאתרים את הבעיה ואיך מטפלים בה. מבחינתי, שנתיים עברו בהילה של נצנצים כסופים. עד שנחרב הכל
לפעמים, ברגעים של תרדמת מוחית חלקית, אני מהרהרת בשאלה "אילו זה היה אחרת, . הייתי ככה וככה". אני מאוד אוהבת לדמיין גם מה היה קורה אילו הייתי משקיעה יותר בלימודים בבית ספר, למשל, הייתי כבר אשת עסקים עם דירה במרכז ומכונית. ואלמלא הייתי מסתפרת ברגע של ייאוש, הייתי יותר יפה היום. אז איפה הייתי היום אם הוא לא היה מתמכר לסמים?
לפני שש שנים הייתי חיילת משוחררת, עם הרבה חלומות, עם אהבה ענקית ועם תיק צבאי גדול שהיה מלא בחיים שלי עד אותו היום, מוכנה לעבור לדרום, בעקבותיו. הוא היה חייל קרבי גבוה וחתיך, והוא היה מאוהב בי.
כך התחילו חיי.
נפגשנו אצלי בבית. האמהות שלנו הכירו בתיכון בארץ אחרת, רחוקה, והחליטו לעשות מפגש מחזור קטן יחד עם הילדים. אמא שלי סיפרה לי עליו קצת, אבל לא התרגשתי, כבר אז הבנתי שאין ניסים בחיים, ואם כבר מגיע כזה אחד אלי הביתה, הוא בטח כבר מאורס לאיזה פקצה בלונדינית שמשרתת איתו בבסיס.
הוא הגיע מהדרום הרחוק, לבוש מדים, עם נשק צלפים. הוא עבר במסדרון מול החדר שלי - ולבי נעצר. זאת היתה הרגשה כמו בסרטים. במאים מנסים להעביר את המסר באפקטים של זיקוקים וצבעים ומזרקות, אני הרגשתי שאני יושבת בחדר ריק בצבעי פסטל ונצנצים, המון נצנצים כסופים, עם צלילים של נצנצים מהסרטים המצויירים של וולט דיסני. כזה צבע היה לאהבה שלי. מאוחר יותר גיליתי שגם הוא היה באותו מצב.
בפעם הראשונה, ראיתי את הגומות שלו
השמות שלנו היו דומים, נקרא לנו שרונים, אני שרונה והוא שרון, כמה חמוד. זה היה הנושא לשיחה הראשונה, ואז, בפעם הראשונה, ראיתי את הגומות שלו. באותו יום נשארנו יחד כל הערב, עם הרגשה שאנחנו מכירים שנים. כאילו הנשמות שלנו שמחו שסוף סוף נפגשו אחרי המון זמן, כאילו היו חברות עוד בגלגול הקודם.
אחרי אותו הערב הוא נעלם לי לחודשיים. תהיתי, חשבתי הרהרתי, אבל בסוף שכחתי. ואז הוא התקשר, הסביר שהיה מרותק בבסיס. מרותק לבסיס, יותר נכון, כי שירת במקום שציר הירידה הביתה היה ממולכד במשך חודשים. הידיעה שהוא כזה קרבי הוציאה לי את כל הקפיצים מהמוח. באותה תקופה זה מה שקבע את הקריטריון ל"שווה" ולא. לפי המדד של אז, הוא היה שווה פלוס.
אני שירתתי באותה גזרה, והתברר שהכרתי מקרוב את מפקדיו. הוא הגיע אלי לבסיס לפגישה. הייתי חיילת גאה עם חתיך עסיסי שבא לבקר אותי. אותי, לא את הפקצה.
הנשיקה הראשונה היתה בחדר של המפקד שלי
גם כן מקום לפגישה ראשונה... אבל לא היה לנו איכפת, העיקר כבר להיפגש. מאותו רגע ועד שנפרדנו תמיד הרגשתי את חיבור העצמות בברכיים הופך לרך בכל פעם שהייתי נוגעת בו אחרי שלא ראיתי אותו הרבה זמן. הנשיקה הראשונה היתה בחדר של המפקד שלי, עם מפה ענקית מאחוריי, וגם אז ראיתי את אותם הצבעים ואת הנצנצים הכסופים שלי, ואני חושבת שגם שמעתי מוזיקה.
אספתי את הדברים ועברתי לגור אצלו בבית. כשהשתחררתי, התחלתי לעבוד ולהשלים בגרויות. התחלנו לחשוב על עתיד - איפה נחיה, מה נעשה כשנהיה גדולים, איזה יפים יהיו הילדים שלנו. כשהשתחרר, התחיל לעבוד ברכבת. רצינו להתחתן.
במשך כחצי שנה שמתי לב שהוא התחיל לעשן יותר מדי, לעשות סמים במסיבות עם חברים. משום מה אז לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, חשבתי שהוא רוצה להשתחרר קצת אחרי הצבא. גדלתי עם אנשים שעשו סמים כשהיו נערים אבל הפסיקו כשגדלו, זה היה מין שלב של מתבגרים. אף פעם לא הכרתי נרקומנים ולא ידעתי איך הם נראים, או מה עושים איתם. לא ידעתי איך מאתרים את הבעיה ואיך מטפלים בה. מבחינתי, שנתיים עברו בהילה של נצנצים כסופים.
הוא היה מבקש כסף, כשמשכורתו היתה כפולה משלי
אבל מפלצת הזדחלה לתוך הגן הקסום שבניתי. לא שמתי לב למה שקורה מתחת לאף שלי. התחלתי לריב איתו, להאשים אותו שהוא מכניס אותי למינוס, שאין לו אף פעם כסף, שהוא מביא הביתה דברים שלא צריכים להיות שם, כמו רדיו ממכונית או ארגז שתייה קלה. הייתי כמו עגל תמים. הוא היה מבקש כסף, כשהמשכורת שלו היתה פי שתיים משלי. הייתי נותנת בלי לחשוב מה קורה עם הכסף שלו.
חייתי עם נרקומן שידע להסתיר את העובדה הזאת, כמו שחקן אמן. היו לו פני מלאך בלונדיני עם גומות. כשהפנים האלה עשו מבט של כלבלב מסכן, אי אפשר היה לעשות לו כלום.
לא הצלחתי להבין מה הבעיה שלו, למה הוא לא מפסיק עם השטויות. לא חשבתי אז לרגע שהוא זקוק לעזרה דחופה, שהוא חולה. חשבתי שהוא סתם עקשן וילדותי.
כעבור מאבק של שנה שלא הוביל לכלום עזבתי אותו, כי הבנתי שאני שוקעת ולא מצליחה להרים את הראש מעל המים. הרגשתי שהוא מטביע אותי.
הפרידה ממנו היתה כמו קריעת איבר מהגוף בלי הרדמה. היא גם דירדרה אותו לתהום הרבה יותר מהר. לפעמים היה מתקשר אלי באמצע הלילה מסטול ומבקש ממני לבוא, אומר שרע לו. פעם התקשר ואמר ששוטרים עצרו אותו והרביצו לו, וגם פיטרו אותו מהעבודה, אז באמת באתי.
מה שראיתי שבר לי את הלב לנצח, הוא לא היה יותר הגיבור הצלף שלי, החתיך האהוב שלי, אלא נרקומן צנום בלי ברק בעיניים, שאומר לי שמה שמחזיק אותו בחיים זה המחשבה שאני עדין נושמת איפשהו.
לא ידעתי אז איך לעזור לו. לא ידעתי על מרכזי גמילה, לא ידעתי שזאת מחלה נפשית קשה. האדם שחולה בה לא רואה את המציאות ולא יכול לעזור לעצמו. עד היום אני מאשימה את עצמי שעזבתי אותו בלי להילחם מספיק. אילו הייתי נלחמת, אולי הייתי מצליחה להרים אותנו מעל המים?
הוא היה על סף הסוף שהתחיל עם שאכטה בצבא
אחרי שנה וחצי שעברו איכשהו בלי שאזכור מהם כלום מצאתי חבר חדש. הוא לא הראה לי נצנצים כסופים, אבל עימעם לי קצת את הזיכרון. היינו יחד שנתיים וחצי וכבר גרנו יחד, ואז שרון התקשר. הוא סיפר לי את הסיפור בשיחת טלפון של שלוש שעות: הוא היה על סף הסוף שהתחיל עם שאכטה של ג'וינט בצבא, הוא היה גמור עד אפס. קצין משטרה אחד לקח את פני המלאך עם הגומות תחת חסותו ושלח אותו לגמילה במקום לכלא, בתנאי שייגמל. הוא נגמל, מצא עבודה עם גנן שאהב אותו מאוד.
אחר כך התחילה המלחמה בצפון. הוא התקשר שוב, ובאתי אליו הביתה. לא יכולתי לוותר על ההזדמנות, נשמתי התגעגעה לחברה הכי טובה שלה. המפגש היה עוצר נשימה. ניסינו שוב לאחד ולהדביק את הכל, לנשמות שלנו תמיד היה קשר מיוחד שלא היה ממש תלוי בנו.
אבל מהר מאוד הבנתי שמשהו בתוכי נשבר לתמיד. לא יכולתי לסלוח לו על התקופה שהייתי לבד, שהולידה בי ציניות. כבר לא הייתי אותו עגל תמים, וגם הוא כבר לא היה הבחור עם הברק המשוגע בעיניים. על שנינו עברו חיים שלמים בתקופה שלא התראינו. החיבור כבר לא היה מושלם, היו סדקים
פחדתי שהוא יישבר שוב, יחזור לסורו. הוא הטמיע בי תחושת חוסר ביטחון שמלווה אותי עד היום עם כל הבאים אחריו. תחושה שגם אם יש משהו כזה מושלם, תמיד יהיה משהו שיהרוס אותו.
היום אני שוב לבד. אני כבר לא רואה נצנצים, הם גם לא מופיעים בהמשך. אף אחד מהגברים שאיתם יצאתי מאז לא משתווה לשרון. כולם כאילו חיקוי זול של הדבר האמיתי. באמת אני מנסה להמשיך ולא להשוות, אבל דמותו תמיד צפה לי בראש ברגעים הכי לא מתאימים.
אני יודעת ששרון ואני תמיד נישאר קרובים בנשמה, שהטלפון שלו יעיר אותי בלילה כל כמה שנים, ושתמיד אחיה עם זכרון האהבה של פעם בחיים, אהבה הכי אמיתית, שהסמים הרגו בלי בושה. תמיד יישן לידי מישהו שלא יהיה שרון, ואני תמיד אתגעגע לנצנצים ואחשוב מה היה קורה אלמלא הייתי מוותרת, אילו הייתי נלחמת יותר, מבינה יותר מהר מה קורה, האם הילדים שלנו היו מקבלים את הגומות שלו?
לפנייה לכתב/ת 
