עד גיל 21 תגיעי לירח? על מגידות ועתידות
בשנתיים שחלפו לא מצאתי גבר העונה על התיאור המדויק שמסרה לי מגדת עתידות מהצפון. האם זה מנע ממני ללכת לקוראת בקלפים ולשאול אותה כמה ילדים יהיו לי? מובן שלא. האם אני באמת רוצה לדעת מתי אפגוש את אהבת חיי וכמה ילדים יהיו לנו? בהחלט לא. אז למה אני ממשיכה ללכת אליהן?
כחובבת ספרי מתח הזדעזעתי, שכן מבחינתי כל ההנאה בקריאת מותחן היא בציפייה לגלות מה יקרה בסוף. כשהתחלתי לחשוב למה מישהו יוותר על הדרך, כלומר, על הקריאה, רק כדי לדעת כיצד מסתיים הסיפור, נזכרתי שגם אני כזו. אמנם אני לא אקפוץ לעמוד האחרון בספר, ובוודאי שלא אריץ את הסרט קדימה כדי לצפות בחמש הדקות האחרונות, אבל אם יש סיום אחד שאני כל הזמן מנסה לברר את טיבו, הרי שזה סיום הסיפור שלי.
לפני שנתיים, שבוע לפני חתונתה של חברתי דורית, נסעתי איתה ועם חברות נוספות למגדת עתידות בצפון. זו היתה מסיבת הרווקות הקטנה ביותר והשמחה ביותר שאי פעם השתתפתי בה. מגדת העתידות, שצירפה לדיל הקריאה הקבוצתית גם ארוחה וקטלוגים של מוצרי מטבח ותכשיטים שהיא מוכרת, הכינה לכולנו קפה, הפכה את הכוס והתחילה בתיאור הצורות שהיא רואה בשאריות שנותרו בה ובהסברים על מהותן. כל חיזוי התחיל בסדרת שאלות שהפנתה אלינו הקוראת בקפה: "איך קוראים לך? איך קוראים לבעלך? כמה ילדים יש לך? וכן הלאה".
נתנה בבחור סימנים דוגמת האותיות שיופיעו בשמו
משהגיעה המגדת אלי ועניתי לה שאיני נשואה, הליטה הגברת את פניה בכפות ידיה, ונראה היה שרווקותי מעציבה אותה יותר מאשר את הוריי שלי. אבל לאחר רגע קט התאוששה וחזרה לעיין בקפידה בכוס הקפה, מצהירה שבחודש ארבע או בחודש שבע, כלומר באפריל או ביולי, אפגוש את בעלי לעתיד. הקוראת בקפה לא הסתפקה בניבוי מועד המפגש כי אם גם נתנה בבחור סימנים דוגמת האותיות שיופיעו בשמו, מראהו החיצוני ואף תחום עיסוקו, כך שמקץ מספר דקות כבר יכולתי לדעת שבעלי לעתיד ייקרא אייל או אילן, שהוא יהיה חייל בקבע, גבוה ובלונדיני.
מאחר שאני מורגלת בקריאת מדורי האסטרולוגיה העמומים שמנבאים גורל דומה למאות אלפי האנשים שנולדו באותו חודש כמוני, לקחתי את דבריה ברצינות. גם משחלפו אפריל ויולי התרגשתי כשפגשתי מישהו שהאותיות א' ו-ל' מופיעות בשמו, וכן מכל דייט שהתברר כחייל בקבע, שב"כניק או מאבטח בקניון, מתוך הכרה ש"צבא" אצל מגדת עתידות כולל כל מה שקשור בביטחון ו/או במדים.
מיותר לציין שבשנתיים שחלפו לא מצאתי גבר העונה על התיאור הנ"ל. האם זה מנע ממני ללכת לקוראת בקלפים ולשאול אותה כמה ילדים יהיו לי? מובן שלא. האם אני באמת רוצה לדעת מתי אפגוש את אהבת חיי וכמה ילדים יהיו לנו? לא. בהחלט לא. אז למה אני ממשיכה ללכת אליהן?
יש אנשים שהולכים למגדת עתידות באמונה שלמה שהיא יודעת על מה היא מדברת. אני לא ממש שייכת לקבוצה זו. לא בגלל שאני חכמה או רציונלית יותר, אלא משום שהחיים שלנו יותר מדי דינמיים ובלתי צפויים מכדי לנבא מה יקרה בהם.
אני בהחלט מאמינה שיש אנשים עם אינטואיציות חזקות שיכולים לנתח את אופיי לאחר היכרות של מספר דקות, בדיוק רב יותר ממה שרוב חברי יוכלו, אבל אני מתקשה להאמין שיש מישהו שיודע מה צופן לנו העתיד. שכן אפילו אנחנו, אלה המתכננים את אותו עתיד, משקיעים בו וחושבים עליו ללא הפסקה, מוצאים עצמנו מופתעים כל פעם מחדש מהכיוון בו בחרנו ללכת ועד כמה הוא שונה ורחוק מהדרך שהתווינו לנו בראשנו.
לשאול שאלות שאני מתביישת לשאול את חברותיי
אז למה כן? אולי כדי לקבל איזו אינדיקציה מגורם זר לגבי חיי, אולי כדי לשאול את כל השאלות שאני מתביישת לשאול את חברותיי. כל כך התרגלתי להיות "הרווקה" בקבוצה שלנו, ולמעשה בכל קבוצת חברות שיש לי, מהתיכון, מהצבא, מהאוניברסיטה ומהעבודה, ולהיות מסמר הערב - זו שיש לה חיים החורגים משגרת טיטולים והנקה - עד שפתאום קשה לי להודות בפניהן שכבר נמאס לי לצאת לדייטים, לפגוש, להתרגש ולהתאכזב. לא נעים לי לאכזב אותן ולספר שאני כבר כמעט לא יוצאת לברים, שכן הן מוצאות עניין רב בפיקאפים ובקשרים הרומנטיים חסרי התוחלת שאני מתחילה חדשות לבקרים כאילו היו פרקים באופרת סבון.
אני הולכת למגדת העתידות כדי לדעת שהחיים שלי אינם אופרת סבון, שכן זו יכולה להמשך אלפי פרקים לאורך עשרות שנים. אני אוהבת ללכת למגדת העתידות כדי לשמוע שחיי עד כה הם טלנובלה. טלנובלה, בניגוד לאופרת סבון, מסתיימת לאחר 120 פרקים בלבד.
אמו של פורסט גאמפ אמרה לו שהחיים הם כמו קופסת שוקולד – לעולם אינך יודע מה תקבל. אני חושבת שהחיים הם כמו ספר מתח של הרלן קובן: גם בפרק האחרון, לאחר שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מי הרוצח, עדיין איננו בטוחים לגמרי, שכן גם השורה האחרונה בספר יכולה להיות המפתיעה מכולן.
אני חושבת שאני אוהבת ללכת לקוראות בקפה / בקלפים / בכף היד, מפני שלהבדיל מאמא או מחברה טובה, לעיתים זה מעודד יותר לשמוע דווקא מאדם זר שאין לי מה לדאוג, שהאהבה בדרך, שאני רק צריכה להתאזר בסבלנות.
לפנייה לכתב/ת 
