למה דווקא הפתרון הכי לא הגיוני מצליח?

היֹה היה איש, שקנה מכונית חדשה (אגב, האיש הזה הוא אני). אהב האיש את רכבו הדנדש אך אויה, צרה! נתקע האיש עם מכוניתו הישנה, בראבה חבוטה עתירת קילומטרים ופאקים. פרסם בערוצי האינטרנט המקובלים את אקסיתו המכנית – וגורנישט. על אף תאוותו להיפטר ממנה בכל מחיר, איש לא הרים את הכפפה המפוייחת ששילח האיש אל מרחבי הרשת.

אמר האיש לעצמו: "ונטורה, מן הידועות הוא שאינך מבין דבר במכירות או שיווק, אך יודע הנך דבר או שניים אודות פתרונות יצירתיים. שב והעלה מוצא מקורי, יען כי הטרנטה כבר אוגרת אבק ודו"חות חניה למכביר".

וכך היה – וייכנס האיש אל לוחות האינטרנט וישתול בהם מודעה אבסורדית בזו הלשון: "גרוטאה למכירה. מת להיפטר ממנה. תיסע טוב אחרי שיפוץ סביר, גמישות אלסטית במחיר". תוך יומיים קיבלתי חמישה טלפונים. כעבור יומיים נוספים מכרתי אותה, באלף שקלים מעל תסריט האימה שלי.

אני הולך לדבר אתכם היום גם על הורות, אבל בעיקר על פתרון בעיות. העלו בדמיונכם יום סטנדרטי שלכם עם הילדים: אינסוף התקלות מבוקר ועד ערב. רצף אירועים בלתי צפויים שמחייבים התמודדות מיידית. מה עושה הורה סטנדרטי כדי לא להתחרפן? מפתח אסטרטגיה, מגבש כללי הפעלה, זורק אותם לשטח, ויאללה, נקסט.

עכשיו עצרו לרגע. כל אותן דרכי פתרון שגורות – עם בעיות הלימודים של הבכור, עם הבלגניסטיות של הקטן, עם השקרים ההולכים ומתרבים של המלאכית ועם כל שאר הארסנל המטריד הזה – האם הן מצליחות? שימו יד הורית מיוזעת על הלב והודו: אתם לא מרגישים לעיתים שהסרט הזה חוזר על עצמו יותר מדי פעמים?

אני יודע שהורה ישראלי סטנדרטי רחוק מלהיות בטלן, ואינסוף טוקבקיסטים שוטחים אמת זו בפני שוב ושוב. עם זאת, אם אנחנו דבקים בהמלצות ההפעלה של חז"ל שלימדונו "סוף מעשה במחשבה תחילה", חובה עלינו לנער את האבק מכמה הנחות חשיבה תוקעות, שלא רק שאינן פותרות את סאגת הייסורים שלנו עם עוללינו, נהפוך הוא – הן בעצמן הופכות לבעיות.

דוגמא א': כשהפתרון עצמו הופך לבעיה, חסל את הפיתרון!

כל בוקר זה חזר על עצמו. הייתי נושא את הנסיכה אל הסלון, מושיב אותה בעדינות, מפנה את גבי – ושוב היא היתה נרדמת. כעבור 3 דקות הייתי מלטף את ראשה, עין תורנית היתה נפקחת: "בסדר אבא, התעוררתי". בטיפשותי האמנתי לתום דבריה של המלאכית, אבל כמובן שבחלוף דקה ומחצה היתה צונחת העלמה שוב אל מחוזות החלום המתוקים. הפינג פונג הסלים והיה עובר לטלטולי שב"כ מתונים, אחר כך לנזיפות, ובסוף ליצירת אשמה באיכות שלא היתה מביישת את ראש ממשלת פולין.

לקחתי את עצמי הצידה לחשוב. חזרתי. חיכיתי יממה.

למחרת בבוקר שוב הושבתי את היפהפיה הנרדמת עלי ספה ולחשתי לה במתיקות "מותק, את יכולה לישון כמה שבא לך. אין שום בעיה". שתי עיניים חשדניות נפקחו וננעצו בי במהירות: "מה אבא, לא נאחר?" אדון זדון לא איחר להגיב: "מקסימום חמש-עשר דקות איחור, לא נורא. תשני בנעימים נסיכה שלי". הקטנה הזדקפה, מלאת עזוז כראפר עלי במות, וביקשה ארוחת בוקר.

מה בעצם קרה כאן? כמובן שבחוכמה לאחור, הבעיה לא היתה עייפותה של הנסיכה – מצב טבעי ונורמלי בשעות בוקר מוקדמות – אלא הפתרון שלי, שהעביר את האחריות על היקיצה לידי שלי. ברגע שהפסקתי למלא את תפקיד שירות ההשכמה, הקטנה שלי נאלצה להתלבש על המטלה בעצמה...

מסר לאומה: לפעמים דווקא דרך הפתרון שהתמסדה היא הבעייה האמיתית.

דוגמא ב': כשההיגיון נכשל, אולי כדאי לוותר עליו?

הלוחם הקטן שלי אוהב לצעוק. כל אימת שהוא נפגש עם אדון תסכול, הוא נותן ביטוי ווקאלי מרהיב לעומק קריזתו. אני גוחן לגובה שלו, אני משדל אותו רכות לחדול, והוא מסרב לספור אותי. אני מרים קולי לנימת איום, והוא מעצים צריחותיו ומלמדני מהיכן משתין הדג. שני גברים אינפנטיליים לבית ונטורה עומדים ומתנצחים זה כנגד זה.

יום אחד, עת נתן קולו בשיר הצוויחות, מתוך ייאוש הורי טוטלי, נטלתי לפתע את מכונית הצעצוע שלו, והתחלתי נוזף בה חמורות: "את לא תלכי לטיול, שמעת! עכשיו הנסיך עסוק והוא לא רוצה לקחת אותך לפארק. תחזרי מהר למכוניות האחרות ותספרי להן איך התנהגת!"

הקטן הפסיק. תקע בי מבט פסיכיאטר רווי חמלה. ניצלתי את חלון ההזדמנויות. "תגיד למכונית שאני לא אקנה לה גלידה!", תבעתי מבני היקר. העלם זנח את הצעקה ונכנס לחלוטין לעניין. הפסקת אש. אין לי מושג עד היום למה עשיתי זאת. אני לא בטוח שאני מבין עד הסוף איך זה עבד, אבל התרגיל חזר על עצמו בהצלחה כמה וכמה פעמים.

מסר לאומה: בעיתות לחץ, ההגיון בורח לאופציות התגובה השגרתיות והבלתי יעילות. דווקא התערבות שיוצאת לחלוטין מן הקופסה ויוצרת פרובוקציה מעניינת עשויה להועיל.

דוגמא ג': מי אמר שיש רק שני פתרונות אפשריים לבעיה?

(נ.ב: תודה לא.ש. שהסכימה לתרום דוגמא מניסיונה הקליני)

הם היו שניים אוהבים. הם עשו אהבה ונהיו שלושה. ואז התחילו המלחמות, המרירות, המשקעים, וכל החיידקים שמתישים זוג צעיר שהפך למשפחה. צד אחד אמר שצריך להיפרד. צד שני אמר שצריך לעבוד על זה.

אז הם הלכו לייעוץ, אבל גם שם נשמרו כהלכה התפקידים במחזה: צד אחד אמר שצריך להיפרד. צד שני אמר שצריך לעבוד על זה. הראשון הגיב לתחינות האחר בהקצנה של נפלאות החופש המיוחל המחכה על סף הדלת, והשני הגיב לאיומיו של הראשון בהעצמה היסטרית של חשיבות התא המשפחתי. מבוי סתום ואטום.

למרבה המזל, היתה שם גם יועצת, שלא היתה מן הפראייריות או השמרניות. היא הבינה שלעיתים הדרך היחידה לנצח במשחק היא לא לשחק אותו. הישירה אליהם מבט נבון ואמרה:

"תשמעו, יש לי הצעה. מכיוון שאף אחד לא מצליח לשכנע כאן את רעהו, בואו נכריז על הקפאת הדיון בשאלה זו לשלושה חודשים, שבסופם נקיים פגישה שבה תיפול הכרעה".

"ועד אז?" שאלו השניים כמעט ביחד.

"עד אז כל אחד לוקח על עצמו לבצע פרוייקט אישי כלשהו: שיפוץ קטן, כתיבת יומן, ארגון מסיבה לילדים, וכיו"ב. כל אחד אמור גם לרשום על דף לאיזו עזרה הוא זקוק מהאחר". הם ניסו להוריד אותה מזה. היא לא נסוגה. הם הסכימו.

מה קורה כאן? כל עוד תופסים סיטואציה משפחתית כדיכוטומית (יעני ככזו שיכולה ללכת לכאן או לכאן), כל צד ננעל על הפתרון שהוא מביא, ואז, ידידי, אנחנו נתקעים ב"משחק הצדק" – כל צד ינסה להוכיח לרעהו שהוא הצודק והשני אהבל. שימו לב שכבר מזמן הפסקנו לנסות לפתור את הקושי האמיתי – אנחנו עוסקים בהפגנת שרירים נטו. פעמים רבות משתלם להפסיק להתקדם אל הפתרון המושלם (לדעתך) בצעד נחוש, ופשוט ללכת הצידה. לקחת ברייק. להתמקד בשוליים.

אגב, הם לא נפרדו. שיהיה יום חדש לכולם.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.