פעם בשנה אני במפלגה של קרח

תשכחו מפרשת השבוע

לפני כמה דקות חזרתי ממסיבת סיום השנה בבית ספר 'ברושים', בית ספר של החינוך המיוחד בו לומדת הבת שלי, וכמו שאני מרגישה עכשיו אין סיכוי שאצליח לחשוב על פרשת השבוע. שלש שעות נמשכה המסיבה. שלש שעות בכיתי. שלש שעות ניסיתי להבין את הבכי שלי.

היה לי נוח לחשוב שבכיתי מהתרגשות אבל זאת בוודאי לא האמת. הבכי שלי היה בכי אחר לגמרי, בכי איטי בדמעות גדולות ושקטות. זה היה הבכי המוכר של הכאב.

במהלך הערב בדקתי עם עצמי למה בכל שנה מצליחה מסיבת הסיום של בתי לפרוץ במיומנות של גנב מקצועי את חומות ההגנה שלי. מה לעזאזל כואב כל כך?

הילדה הייתה שמחה ויפה להפליא, כל החברים אהבו אותה והיא השיבה להם בצחוקים ובפטפוטים נדיבים. דבר לא כאב לה, בוודאי לא הערב, אז מה כאב לי?

זה הילד הכואב שנכנס לי בפנים, תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה...

מתישהו במהלך הערב הארוך התחלתי להבין שזה לא רק הכאב על הילדה שלי, זה גם (ואולי בעיקר) כאב על הילדה שבי. על הילדה השמנה והחולמנית שאף פעם לא הצליחה באמת להשתלב בסביבה, שתמיד התבוננה מפינת ארגז החול בילדות המשחקות, הילדה שנכשלה ביותר מדי מבחנים בבית ספר, ילדת ה'דנידין' - זו שלא לגמרי יודעים שהיא קיימת. רק אלהים יודע למה ואיך במהלך כתה ו' החיים התחילו להשתנות לי, התחלתי להתברג לתוכם, התחלתי ללמוד איך מתפקדים בהם והיכולת הזו הלכה והתעצמה משנה לשנה.

נדמה לי שהכלל הכי חשוב, אלים ובלתי מתפשר שקבעתי לעצמי בחיי החדשים היה שאסור לי להיות לרגע ל'אשת לוט', שאסור לי להתבונן לאחור ולזכור שהייתי הילדה שהייתי. האמנתי (וכנראה עודי מאמינה) שבשביל לפלס את דרכי אל צמרת אני חייבת לשכוח (לנטוש ולהפקיר) את דמות הילדה מפינת ארגז החול, שאם אני לא אשכח היא עלולה לחזור.

פעם בשנה, תמיד בתחילת הקיץ, אני רואה חבורה סוערת, עירנית ומתרגשת של ילדים שנמצאים בשולי ארגז החול החברתי, והם מעירים בי את הילדה שאני כמהה לשכוח.

ובכל זאת פרשת השבוע

פתאום, במהלך המסיבה המכושפת ההיא, קפצה לי לראש גם פרשנות חדשה לסיפור קרח. קרח, דתן, אבירם ואון ואתם עוד כהנה וכהנה מכובדים, מתלוננים על ההיררכיה החברתית שהנהיג משה (טז, ג): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". האמת היא שהם צודקים. תחשבו על זה - העוגה של תשומת הלב והבולטות החברתית כל כך קטנה והאנשים רבים. כולם זקוקים לאהבה ולנראות. כולם רוצים לפעמים לעמוד במעגל ולהביט סביב. לא כולם יכולים. זה מטריף לראות שמשפחה אחת זכתה בכל השלל.

היתרון שיש לנשיאי העדה על פני המון העם, על פני האנשים האנונימיים, על פני ילדי בית ספר 'ברושים' והילדה שגרה לי בנשמה, הוא שהם די חזקים ויש להם יכולת ואומץ למרוד בסדר החברתי הקיים, והמחיר הוא המחיר - הם ישלמו בחייהם על בחירתם בנתיב המרד.

מה מפחיד כל כך בקרח?

יש לו צליל כה רך לשם קרח, אז איך הוא יכול להבהיל?

מתוך המולת המסיבה והדמעות הבנתי שקרח וכל נשיאי העדה, והעם, וההמון, והאספסוף וילדי 'ברושים', כולם מזכירים למשה ששום דבר לא מובן מאליו, ושהכל היה יכול להיות גם אחרת ועל כן הוא אולי יהיה אחרת. לפני שהייתי 'אני המבוגרת', לפני שניהלתי את חיי ביד רמה, הייתי שמנה, חולמנית ומנוהלת. אם נאמץ טוב את תאי הזיכרון המקראי נבין שגם משה היה כמוני, הוא אולי לא היה ילד חולמני אבל הוא היה ילד מאד מגמגם, והיה לו קשה, והוא פחד כל כך (אולי גם הוא בוכה במסיבות סוף השנה של 'ברושים').

פתאום הבנתי שכל דרישה לשינוי חברתי מאיימת על משה ועל אהרון (וגם על אלהים) כיוון שהיא מזכירה להם את החולשות שלהם, את הכאב שהיה שם פעם ואת האפשרות שהוא יחזור. משה מעדיף לשכוח את הילד המגמגם שבו, אבל התסכול של קרח מכריח אותו לזכור.

העולם לא פייר

משה כאילו לא מבין מדוע כועסים עליו ומקנאים בו (טז , טו) "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' ....

לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". לכו תסבירו לו שהוא עונה תשובה נהדרת אבל לא מבין את השאלה. משה יקר, חלוקת השלל בעולם לא הוגנת. נקודה. יש אנשים שקבלו מאלהים יותר ויש שקבלו פחות, והכאב הזה מפלח את הלב ואין לו נחמה. אתה בוודאי לא גנבת את האושר שלך אבל היה צריך להיות לך אומץ להביט בעיני האנשים המקנאים בך ולהבין את הכאב ואת תחושת ההחמצה. אולי אפילו לנסות להושיע... אבל אתה מעדיף לבלוע עמוק באדמה את האנשים שמזכירים לך ש'עפר אתה ואל עפר תשוב', שכולנו דומים יותר משאנו שונים, שכולנו זכאים בדיוק לאותו חלק בעוגת ההנאות, ושמשהו מאד רקוב ועצוב בממלכת הקיום האלהית.

אני רוצה לשכוח את הילדה העצובה שבקרבי, משה רוצה לשכוח את הילד המגמגם ואהרון את קנאתו באחיו הצעיר. כולנו רוצים לשכוח כמה אנחנו שבירים. קרח הוא גם הכורח לזכור. כך גם ילדי 'ברושים'.

כי הם לא מפחדים לפגוש את המקום השביר של עצמם.

כי הם חיים עם האמת שרוב בני האדם מבקשים לשכוח.

כי הם יודעים שכל משה מסתובב בעולם כשקרח קטן נעוץ לו בדש הלב.

נ.ב

בעניין סקס והעיר הגדולה - היינו שם בשבוע שעבר ואני חייבת לערוך ביקור נימוסים נוסף. רק עניין של השוואה תרבותית. תראו, הגודל באמת לא קובע, אבל העומק כן, ואת העומק התרבותי של התנ"ך לא ניתן להשוות לשום דבר בעולם. 'און בן פלת' לעומת 'מיסטר ביג' זה בדיוק אותו רעיון, בדיוק אותה קריצה לעבר הגבריות הנאבקת על קיומה, אבל אין מה להשוות את העומק – 'מיסטר ביג'? זה מעולם לא יגיע לקרסוליים של 'און בן פלת'.