"אוי, נו באמת, זה לא שאני בוגד איתה או משהו"
הצצתי לו בהיסטוריה של המחשב, פתחתי איזה אתר, ושם הופיעה גברת עם חזה שלא היה מבייש את הפרות ברפת של קיבוץ יטבתה. פורנו, קנאה, ו-77 קילו של חוסר ביטחון
אני לא קנאית. טוב, אולי קצת, אבל אף פעם לא בגדר הטירוף, למרות שנבגדתי פעם אחת בגידה מהאגדות, שלא הרסה אותי כנראה מפני שלא היתה שם אהבה גדולה, אבל משהו כזה שמשאיר בך חותם למשך עשרות שנים ומידי פעם צצות התמונות בראש: לבוא עם שקית עוגיות שאפיתי ועם סל קניות מלא פירות וירקות טריים אל החבר שלי. לעלות חמש מדרגות ליחידת הדיור הקטנה והיפה שלו שעזרתי לו לטפח במו ידיי עם חומרי הניקוי שקנינו יחד, ולשמוע קולות מוזרים. להציץ מהחלון ולראות אותו במיטה עם המלצרית שהתחילה איתו אתמול בפאב. חשבתי להפתיע אותו, וזה מה שקרה. אחר כך הוא הבטיח להתחתן איתי, כנראה כדי לפצות אותי, אבל ממש לא רציתי להיות מתחת לחופה עם גבר שבין קרובי המשפחה שלו יהיו עשרות מלצריות.
ועכשיו, כשחשבתי שמצאתי את אהבת חיי, ידעתי שמצאתי את אהבת חיי, הגורל מתעתע בי שוב.
נכון, אין אנשים מושלמים, גם אני לא מושלמת, אני רק מדמיינת לפעמים שבמקום תיק איפור קטן שאני סוחבת איתי בתיק, היתה לנו איזו תוכנת פוטושופ בילט-אין. נגיד שביום חמישי הייתי יכולה להגדיל טיפ-טיפה את החזה. או ביום שישי, דקה לפני הדלקת נרות הייתי מנפחת את השפתיים, סתם בשביל הקטע של להגיד ברכה ולהרגיש קצת סקרלט ג'והנסון. שלא לדבר על מה שהייתי עושה בתחילת השבוע. אבל אין, מה לעשות, טכנולוגיה לא היתה קיימת, בימי בראשית, וכך נדפקנו עם תיק איפור ואיזה קרם לילה מסחרי.
אז כך קרה שיום אחד רציתי לבדוק מייל והחלטתי לפתוח את ההיסטוריה במקום את המועדפים. חשכו עיניי. לא צ'אטים לא בלוגים, לא אתרי היכרויות (נחמה קטנה), אבל אתרים על גבי אתרים של פורנו.
הוא עדיין היה בעבודה, ואני נשענתי אחורה על הכסא ולא ידעתי מה לעשות. פרצתי בבכי נוראי, בכי שמטלטל את הכתפיים. פתחתי איזה אתר, ושם הופיעה לה במלוא הדרה גברת שמעוני עם חזה שלא היה מבייש את כל הפרות ברפת של קיבוץ יטבתה ויד מטופחת שלא היתה מביישת שום מכון לבניית ציפורניים. אני מתקרבת למסך, מנסה להביט לה בעיניים, אולי אפילו מלמלתי תוך כדי "למה? למה? למה את עושה את זה?" אבל היא לא ענתה לי.
אני מביטה על היד שלי, אוקיי, לא ממש נורא, אבל אין לי מגוון של זרקונים על הציפורניים ובטוח בטוח שהן לעולם לא יגיעו לקילומטראז' של ציפורני הגברת שמעוני. ה"למה?" שהפניתי אליה הפך להיות מלמול כועס של "למה אתה עושה לי את זה? למה???"
הפלאפון מצלצל: "מאמי, אני בדרך אלייך. הכנת משהו לאכול? אני רעב מת".
(בטח שאתה רעב, אבל מת תהיה כשתגיע הביתה...) "כן מותק, הכנתי לך אוכל ואני מרתיחה מים לקפה".
"הכל בסדר? למה את נשמעת ככה?"
(איי למות על הרגישות שלהם...) "כן, כן, הכל בסדר, הכל מצוין. רק סע בזהירות".
המותק ניתק, ואני כבר מתחילה לדמיין איך נשפך לי כל המלח על הסלט. אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל המשפט "איך אני מת על הבטן שלך" התחיל לקבל משמעות אחרת. מה לעשות? מה לעשות עכשיו? לזרוק עליו משהו ישר כשהוא מגיע? לא לא, זה יפספס את המטרה. יותר נכון אני בטוח אפספס את המטרה (הראש שלו). אני לא אוכל להתנהג רגיל, אני פשוט לא אצליח. גם ככה הוא קולט כל שינוי קל במצב רוח שלי. ולא! אני לא הולכת לחייך לו!
"טעים?"
"כן, נסיכה שלי, מצוין. בדיוק מה שהייתי צריך".
"ומה עם מה שהיית רוצה?" (אני יודעת להתחכם כשאני רוצה).
"למה את מתכוונת?" הוא מרים גבה ונותן לי את המבט שאומר - ידעתי שמשהו לא בסדר.
אני לוקחת אותו למחשב ופותחת את דפי ההיסטוריה. "כמה זמן, הא? כמה זמן? עוד לפני שעברנו לגור יחד?" הקול שלי הופך להיות צייצני.
"אוי, מאמי, נו באמת... זה לא שאני בוגד בך או משהו".
למה לעזאזל הרגשתי כל כך מושפלת?
אלם... אלם שנבע מהלם. הוא לא בוגד בי? הוא באמת לא בוגד בי. זה לא שאם הוא מסתכל על הגברת שבמחשב היא תזרוק לכיוונו מספר פלאפון, מה גם שאני בטוחה שיש לה גב מממן כלשהו. אז למה לעזאזל הרגשתי כל כך מושפלת? למה הרגשתי כל כך קטנה וחסרת ערך? למה?
פתחתי לו את התמונה של גב' שמעוני. "אתה רואה? שום דימיון אין בינינו. שום דבר! למה לך להסתכל על מישהי שבכלל לא דומה לי?"
"את רוצה שאני אחפש כאלו שדומות לך?"
"לא לא לא!" אפילו עכשיו הצלחתי לפספס את המטרה. אני מסתכלת עליו, פתאום הוא נראה מטושטש.
"די מאמי. די בלה מתוקה שלי. למה את בוכה? אף אחת לא שווה אותך. הנה אני איתך ורק איתך".
אני מביטה בעיניים האוהבות שלו, אבל לא מבינה. "שום מאמי!" אני אומרת, "המילים היפות לא יעזרו לך הפעם". אני הולכת לחדר וסוגרת אחריי את הדלת.
אין לי מושג למה נפגעתי כל כך, אבל נדמה לי שכל אחת אחרת היתה נפגעת במקומי. או שאולי לא?
"את רוצה שנסתכל על זה ביחד?"
הוא נכנס לחדר בצעד מהוסס... "את רוצה שנסתכל על זה ביחד?"
"השתגעת??? מה יש לי להסתכל על חזונה של גב' שמעוני?"
"יש כאלו שאוהבות את זה", הוא לוחש ומחבק אותי.
"יופי, ויש כאלה שגם אוהבות נשים, אז?"
"זה ממש מפריע לך?"
אני מהנהנת כל כך חזק עד שחשבתי שהצוואר שלי יתחיל לעשות קולות של נדי פעמוני.
"אם זה עד כדי כך מפריע לך אני אפסיק עם זה", הוא אומר בהחלטיות, ואני קופצת עליו ונותנת לו את החיבוק הכי חונק שאני יכולה לתת.
הפכתי להיות חוקרת פרטית. למדתי לבלוש ולדעת כל צליל של מקש במקלדת. ברור שהוא לא הפסיק. אילו היינו שני עולמות היתה פורצת מלחמת עולם שלישית.
כל פעם הרגשתי מושפלת פעמיים: פעם אחת בגלל התמונות והסרטים, ופעם שנייה בגלל שנאלצתי לחטט. התחילו מריבות וכעסים, כעסים מהסוג הזה שרק חלק מהם שומרים בבטן ואת השאר מקיאים. לא עזרו לו כל הדוגמאות של חברות של חברים שלו. אני לא סבלתי את זה.
בריב האחרון שלנו זרקתי לעברו משפט נקמני במיוחד – "אם אתה ממשיך עם זה, אני אכנס לצ'אט".
זאת היתה הפעם הראשונה שעשיתי היכרות עם הווריד שלו במצח.
"את יודעת שזה לא אותו דבר", לחש ואחר כך שתק ושתק ושתק, ואני יצאתי לנשום קצת אוויר.
אז מה אם הוא מחבק לי את המותן שהיא לא ממש מותן של גלית גוטמן ועושה כל מיני דברים שמראים על אהבה? יש המון גברים בוגדים שמראים אהבה, ובשבילי זה היה סוג של בגידה.
איי, אילו רק הייתי יכולה להבין קצת קצת גברים. לגרש מהראש שלי את כל המחשבות שאומרות לי שמי שעושה כזה דבר הוא קצת סוטה.
שתלך לעזאזל גב' שמעוני!
- רוצים לקרוא עוד על קנאה ועל התמודדות עם בגידה? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
