כשהילד שלכם פשוט לא יודע להפסיד
איך הפך אחר צהריים נעים של זמן איכות משפחתי לשעת צרחות ויללות? פשוט מאוד. לרגע אחד לא הייתם מספיק עירניים וניצחתם את הילד במשחק... פרופ' עמוס רולידר רוצה להזכיר לכם שחשוב ללמד את הילדים להפסיד בכבוד
אחר הצהריים שרבי, אתם מתכננים בילוי משפחתי נעים עם הילדים בבית. מוציאים את "משחק הזיכרון" מהקופסה - מחלקים את הקלפים ומתחילים לשחק - פעם תור אמא, פעם תור אבא ופעם תור הילד. כולם נהנים וצוחקים.
"צריך לעשות את זה לעיתים קרובות יותר", אתם מחליפים ביניכם מבטים. לפתע פתאום, בלי התראה מוקדמת הילד פורץ בבכי, צועק ונשכב על הרצפה בכעס. "זה לא פייר. אני לא משחק יותר", הוא מסנן מבין הדמעות. את מיד מבינה את גודל הבעיה – לרגע אחד קטן לא שמת לב ואספת יותר זוגות קלפים מהילד. ניצחת אותו. איזו טעות של טירונית!
להפסיד זה לא נעים ואפילו מעצבן, בכל גיל. הרצון לנצח ולהימנע מהפסד הוא מולד, ביולוגי ובעל פוטנציאל לתכונות חיוביות ומעצימות - מוטיבציה גבוהה, נכונות להשקיע, מאמץ וחתירה למטרה. הבעיה מתחילה כאשר הילד אינו משחק לפי הכללים, "מכופף" את החוקים ושם את ערך הניצחון מעל לערך ההוגנות והיושר.
היכולת לקבל הפסד, או בשפה פשוטה "להפסיד בכבוד" היא יכולת שאינה מולדת. היא אף במובנים מסוימים נוגדת את הטבע האנושי ומשום כך יש צורך ללמדה ולהוביל את הילדים באופן כזה שיוכלו לרכוש אותה בגיל צעיר ואחר כך להשתמש בה לאורח כל חייהם. חינוך ולימוד הילדים "להפסיד בכבוד" אין משמעותו ללמד ולעודד להפסיד. להיפך. זוהי יכולת שמאפיינת "ווינרים" – היכולת לקום מהקרשים ולהמשיך הלאה למרות הנפילה.
המשימה אינה פשוטה כלל. סיטואציה של משחק, לכאורה המצב הטבעי ביותר עבור ילדים, טומנת בחובה אתגרים מורכבים הדורשים הפגנת מיומנויות רגשיות, התנהגותיות וחברתיות אינספור:
לדעת לשחק:
- יכולת להתמיד, לא לוותר ולא להרים ידיים ולהפגין עקשנות חיובית, למרות הקשיים. ביטוי להיעדר יכולת זו הוא הכרזות הילדים באמצע המשחק "לא משחק יותר" או "בואו נשחק מההתחלה".
- יכולת המתנה בסבלנות ודחיית סיפוקים. היכולת של הילד להמתין עד שהחבר יסיים את תורו, היכולת להמתין גם כאשר התשובה הנכונה או המהלך המוצלח ידועים וברורים.
- יכולת לקבל ביקורת ולעמוד בלחצים. היכולת להמשיך ולשחק ברמה טובה למרות הלחץ שעלול להיות מופעל כתוצאה מזמן קצר, תגובות החברים והחשש מהפסד.
-
יכולת להתמודד עם סירוב, דחיית בקשה. במשחקים קבוצתיים קיימים מצבים רבים של העדפת השחקן הטוב, עובדה הדורשת מן הילד יכולת התמודדות עם דחייה ואי היענות לבקשותיו.
- יכולת לשתף פעולה. היכולת לחלוק מידע, כישרון, יתרון עם חברים לטובת ניצחון משותף. היכולת לוותר על הצלחה אישית למען הצלחה קבוצתית.
- יכולת לפרגן, לעודד, לתמוך בחבר – ההפך מקנאה.
- יכולת לסיים לשחק. ביטוי להיעדר יכולת זו הוא בקשת הילדים להמשיך ולשחק למרות סיום המשחק - "רק עוד משחק אחד", "עוד פעם", "פעם אחרונה ודי".
לדעת להפסיד:
- יכולת לשמור על החוקים ולשחק בהגינות. היכולת לעמוד בפיתוי ולא להציץ בקלפים, להפוך את הקובייה או להמציא ולהתעקש על חוקים שאינם נהוגים.
- יכולת להתמודד עם מצבי תסכול, כישלון והפסד – יכולות איפוק והבלגה. היכולת לראות את מכלול ההצלחות לעומת מכלול אי ההצלחות ולא להיבהל וליפול מאי הצלחה נקודתית. היכולת להתרומם ולהמשיך הלאה באמונה ותקווה לניצחון קרב.
- יכולת לקבל תוצאות ולקחת אחריות מבלי לתרץ. היכולת מחד, ללמוד מאי הצלחות, להסיק מסקנות ומאידך, להבין שלמרות ההשקעה והמאמץ לעיתים לא מצליחים.
לדעת לנצח:
- יכולת לנהוג בצניעות, רגישות ונדיבות. הפן השני של ההפסד: היכולת לשמוח, להתגאות, לחוש סיפוק ולגייס לשמחה זו את החברים לעומת התמקדות בכישלון היריב ובעירור רגשות בוז כלפיו.
איך מחנכים את הילד "להפסיד בכבוד"?
- בחרו משחק שבו יש לילד סיכוי טוב להצליח ולנצח. נקודה זו היא רגישה מאוד ומועדת לשגיאה חינוכית בסיסית – מטרתו של משחק היא הנאה וכיף ולאו דווקא למידת מיומנויות אקדמיות ורכישת ידע. הצלחה וניצחון הם המתכונת להנאת הילד ולכן חשוב שלא לנסות ו"להקפיץ" את הילד רמה באמצעות בחירת משחק שאינו תואם את גילו ויכולותיו.
- לפני המשחק, הגדירו לילד ציפיות. כמה פעמים נשחק, מהם חוקי המשחק לחזור שוב על הכללים הידועים, מה ייחשב להפסד ומה ייחשב לניצחון, מה האתגרים הצפויים לילד? כדאי להזכיר מה אנו מצפים מהילד במקרה של הפסד וגם לומר: "יהיה נפלא אם תנצח, זה כיף גדול".
- בקשו מן הילד לחזור במילים שלו על הכללים והציפיות לפני שמתחילים לשחק.
- שבחו את הילד על משחק בהתאם לחוקים, המתנה בסבלנות לתורו, משחק רגוע, התמודדות נאותה עם תסכול, הצלחה במהלך. חשוב גם לשבח על התקדמות הדרגתית ויחסית.
- חישפו את הילד בהדרגתיות למצבי הפסד – אפשרו לילד לצבור מספר ניצחונות בטרם יוצרים מצבי הפסד ואז המשיכו לשחק ושימרו על יחס של כמות ניצחונות העולה ולו במעט על כמות ההפסדים.
- אם הילד מפסיד – שבחו אותו על מהלכי ביניים והתקדמות ולהציע כיצד לשפר.
- הדגימו התנהגות נאותה בעת הפסד ומקצינים אותה: "אוף, הפסדתי וזה מרגיז אותי, אבל אני אשחק עוד משחק ואני מקווה שאצליח. כל הכבוד לך שניצחת". באופן כזה יכול הילד לראות ולחקות דוגמה להתמודדות ראויה עם הפסד.
- חזקו את הילד על ביטויי תסכול נאותים. כאשר הילד מציג פנים עצובות או אומר משפטים מסוג "אוף, אני לא מצליח" – חשוב לשבחו על התנהגותו ולעודדו להמשיך "אני רואה שזה לא פשוט. כל הכבוד שאתה מנסה ומשתדל. אני מקווה שתצליח".
- הגיבו מיידית, בשקט ובתקיפות על ביטויי תסכול שאינם נאותים, כמו בכי, צעקות, הפיכת המשחק. על התגובה להיות קצרה, ברורה וחד משמעית.
- תבעו מהילד לתרגל מיידית ביטויי תקשורת והבעת תסכול נאותים. טעות חינוכית נפוצה היא שכאשר הילד מפגין התנהגות בלתי נאותה כלשהי התגובה היא לכיוון השלילי, אך חשוב לא פחות ללוות זאת גם בכיוון החיובי: מה יש לעשות, למשל, "אני מבקשת שתפסיק לצעוק ולבכות. אם אתה רוצה שאבין מה אתה אומר תדבר בשקט ולאט ואני אקשיב".
- עם הימשכות ביטויי התסכול הגיבו באמירה אסרטיבית והרחקת הילד מאזור המשחק תוך שאתם ממשיכים לשחק לבד. חשוב לשדר לילד שהתנהגותו פוגעת רק בו ואינה גורמת להפסקת ההנאה לבני המשפחה האחרים.
- לא פחות חשוב להימנע מלהשתמש במשפטים הבאים בעת התפרצות של הילד: "ככה אני לא משחקת איתך", "לא נורא. בוא נשחק עוד משחק", "אין מה לעשות. פעם מנצחים ופעם מפסידים", "אי אפשר תמיד לנצח", "לא משנה מי מנצח. העיקר שאנחנו נהנים". משפטים כאלה אפשר שיאמרו, אך בזמנים רגועים של טרם משחק.
הערה: תודה מיוחדת למיטל אוחיון על הסיוע בכתיבת הטור.
פרופ' עמוס רולידר, אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה הרצאות וסדנאות בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
