"נוט אין פרונט אוף דה קידס?"
רוצים לדבר מאחורי הגב של הילדים? אז למה אתם עושים את זה מול הפרצוף שלהם? ולא, זה שאתם מדברים אנגלית זה לא תירוץ. הפסיכולוג גיל ונטורה רוצה להזכיר שמותר לנו, ההורים, לא לגלות הכל לילדים ומותר לנו לבקש מהם לצאת מהחדר כשאנחנו רוצים לדבר. זה הרבה יותר פשוט מלאלתר באנגלית
טודיי ווי אר גואינג טו טוק אבאוט סאמט'ינג ורי פרובלמאטיק.
לט מי גיב יו אנ אקזמפל
אחת התופעות החביבות המאפיינות את ההורה הישראלי הינו הביקורת המאסיבית שיש לו על החברים של בנם ועל הוריהם. כל אימת שחבר בגילאי הגן מתארח אצל פרי בטננו, אנחנו צופים בעיניים עגומות (ולא ממש אובייקטיביות) בכישלונם החינוכי של מולידיו, ואנחנו ששים לנחם את עצמנו בכך שאנחנו לפחות ביצענו עבודת הורות ראויה לשמה. בעצם, אנחנו מהרהרים בשמץ אמפתיה, אין זה הוגן לדרוש מצמד הורים אחר לעמוד בסטנדרטים הגבוהים הנקוטים בביתנו.
אבל הילד שלנו, מה לעשות, חולה על החבר הזה, ורוצה לבוא אליו בכל הזדמנות אפשרית. או אז הוא פוער את לועו ותובע במפגיע – "אמא, אני רוצה ללכת ליובל!" ברגעים אלה אנחנו נזכרים בתודה בשפתו של ג'ון לנון ושואלים את שותפנו לחיים: "איז איט או קיי וויט' יו?" והוא משגר: "נו, איי קאנ'ט סטנד דיס פמילי!"
אכן בעיה. בנקודה זו אנו מפעילים את תחמון מס' 48 בספר ההורות הגדול, ומתכננים, עדיין בלשונו של שייקספיר: "סו טל הים יו וויל טייק הים טו איט אייס-קרים"
הקטן, מה לעשות, ככל חולדה שרצה מספיק במעבדות החיים, כבר קלט כמה מילות קוד מהותיות בשפת לועז, וצורח בעונג: "כן, גלידה! הולכים לגלידה". הוא נועל סנדליו בתאוות טרף ברדלסית, שם את ידו הענוגה בכפתך, לא לפני שהוא מבקש במתיקות: "אבא, אולי ניקח גם את יובל?"
סודות של הורים
האמת היא שמאחורי כל הנושא הקליל הזה מסתתרת נימה נוגה. אנחנו מסתירים מהילדים שלנו כל מיני דברים, אנחנו מונעים מהם מידע מסוים, אנחנו מסננים מהם אינפורמציה – ותודה לאל שאנחנו עושים זאת.
אין בכך פראנויה, כי אם הורות נורמלית. מה שכואב לי בנקודה זו הינו חוסר הלגיטימיות והבושה שאנחנו חשים כל אימת שאנחנו מדברים גבוהה גבוהה מעל ראשם. פעם היו לנו סודות. גם היום יש לנו סודות. אבל היום מוזרק לנו המסר ש"זה לא יפה". צדקני יתר אף יגבו זאת באמירה ש"אם אתם דורשים פתיחות מילדכם, קיימו את המודל גם בכיוון השני". בולשיט! (או בעברית – בלבולי ביצים).
ניל פוסטמן קונן לפני שנים רבות על התמוטטות עולם הסוד של המבוגרים. בזמנים עברו קיבלנו כמובן מאליו את העובדה שאין, ולא יכולה להיות, סימטריה בידע בין הורים לילדיהם. היום אנחנו חיים תחת אשליה מסוכנת של אוקיינוס חופשי של מידע הפתוח לכל. הכל שקוף, הכל חשוף. שוב ושוב משתלטת עלינו הציניות שאומרת: "כל מה שתנסה להסתיר מהם, הם בין כה יראו באינטרנט". יתרה מכך, תקשורת ההמונים והילולת הריאליטי מראים לנו כמה קל להיחשף לקרביו של אדם, ובאיזו מהירות הוא יהיה מוכן להפגין את קלונו ברבים – את כשלונו לשמור על משקל הולם, את רפיסותו מול ילדיו המשתוללים, את אוזלת ידו מול האוברדראפט.
וההפצצה הזו גורמת לנו לא אחת להרים ידיים ולוותר. לא להסתיר. לא לכסות. אני חושב שזו טעות. טעות גדולה. יש לי גם כמה נימוקים לגיבוי. ראשית, אנחנו חייבים לזכור ולהפנים לוורידים שמה שעושה את ההבדל הוא לא האטרקציה שמתרוצצת על הצג, אלא העין המתבוננת בו, או יותר נכון – המוח שמחובר לאותה עין. גם אם ילד שולט באנגלית, צרפתית, כורדית ושלוש שפות תיכנות, הוא עדיין לא מסוגל להכיל ולעבד תכנים רגשיים, מיניים ותוקפניים באופן שמבוגר מעבד אותם.
שנית, מרכיב בסיסי בהתפתחות תקינה של ילד נובע מהעובדה שהמידע נמסר לו בהדרגה, כאשר מבוגר אחראי שם את היד על הברז במידת האפשר. גם בעידן הסטריפטיז האינטלקטואלי יש המון ידע שמצוי רק ברשותכם ואתם תמנעו אותו מילדכם וטוב שכך. אתם יודעים לתפעל מכונית, ולא תחלמו להפקיד בידי המלאכים את המפתחות. אתם יודעים בוודאות שכולנו בני תמותה, ויומנו יגיע, ובכל זאת לא תעדכנו את בתכם בת החמש מיוזמתכם בחדשות מרעישות אלו.
יתרה מכך, לא רק שראוי שיהיה לכם עולם פרטי ונסתר משלכם – רצוי מאוד שהילד שלכם ידע זאת. זה לא אומר שאתם "משחקים אותה" או "שומרים על פאסון". להיפך, אתם מבהירים לו את אחד הגבולות העמוקים והשפויים הנמתחים בין הילדות לבגרות. אתם מציבים שלט אחראי שאומר לו "עד כאן!" ומאפשרים לו להסתובב ולחזור חזרה בבטחה אל עולם הילדות שלו. הסקרנות שלו היא ברוכה ונורמלית. מימוש מלא של הסקרנות הזו – זה כבר סיפור אחר.
אז השאירו את האנגלית למצעדי הפזמונים ולתכתובת העסקית שלכם. יש לכם משהו להגיד אחד לשני? תעברו לחדר אחר או עדיף – תעבירו אותם לחדר אחר. כן, יקיריי, גם אם מדובר בפרט רכילות עסיסי שאינו ברומו של עולם יש לכם את הזכות המלאה לחלוק אותו ביניכם מבלי שנושאי החיתולים ותלמידי היסודי יציקו לכם.
אל תשכחו שעל הדרך אתם מרוויחים עוד תקשורת אינטימית בין אבא ואמא, שהם, בין השאר, גם בעל ואישה. מילים של בני זוג הן צינור עדין של קירבה, ולכן אין לכם, ילדים מתוקים כדבש, את הרשות להיות נוכחים בכל השיחות שלהם, ממש כשם שאין לכם כרטיס כניסה לרגע שבו אמא ואבא מתפשטים ועושים אהבה.
דו יו אנדרסטנד מי, קידס? גט דה הל אאוט אוף דה רום אנד לט מאמי אנד דאדי טוק. סליחה, נפלתי קורבן לטעות שהתרעתי מפניה. קבלו תיקון: חמודים, לכו לשחק בחדר. אמא ואבא צריכים לדבר.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית
- מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
