קורס אקדמי בחיבוקים ונשיקות? בעצם למה לא

"אנחנו רואים בערוץ יחסים של ynet שאתה כותב כל הזמן על נשיקות וחיבוקים", חייכו הסטודנטים שלי, "אז למה שלא תעשה קורס כזה? יהיה על הכיפאק".

ישבנו בבית קפה קטן בקמפוס, באווירה קיצית משוחררת, וניהלנו שיחה עוקצנית. הם אמרו שאני יורד אל העם, ואני אמרתי שאין לי לאן לרדת, כי העם זה אני. הם אמרו שכל השנה הם מזמינים אותי בהפסקות לאכול איתם, ושעכשיו התור שלי להזמין אותם, ואני אמרתי שאני דוחה את ההזמנה שלהם כל השנה, אז עכשיו התור שלהם לדחות את ההזמנה שלי. לא התכוונו לאף מילה. הרגשתי כמו על שפת הים, עם חברים. ופתאום, הם מדברים איתי על נשיקות וחיבוקים שאני כותב בערוץ יחסים.

אני באמת כותב "על חיבוקים ונשיקות", בלשונם, ואני משקיע בכל רשימה לא מעט זמן של קריאה במאמרים ובמחקרים, ולפעמים בולע במהירות ספרים שלמים רק למטרה הזו. ועדיין, הייתי נבוך לרגע. זה מה שאני עושה פעם בשבוע, כבר יותר משנתיים? כותב על חיבוקים ונשיקות?

נראה לא רציני, נכון?

חילופי בדיחות באולפן

קולגה אחת אמרה שהיא לא מבינה למה אני כותב על הנושאים האלה. היא התכוונה להגיד שהיא מצפה מאדם כמוני לכתוב על נושאים רציניים יותר. שאלתי אותה אם הנושאים האלה לא רציניים מספיק, והיא אמרה שהם בסדר, אבל היא לא מבינה למה דווקא אני. היא התכוונה להגיד שיש אנשים אחרים בשביל נושאים כאלה.

יש כאן, לדעתי, תופעה. אני מפעיל שיקול דעת פילוסופי בבחירת הנושאים, בכתיבם ובדרך הצגתם, אני דואג לאופי הלוגי של הרשימות, ועדיין, בגלל האופי היחסימי של הנושאים, אני נתקל, לעתים לאו דווקא רחוקות, בחיוכים סלחניים.

נושאים של חיבוקים ונשיקות נחקרים היום על ידי מיטב המוחות, הם נהפכים לקורסים במיטב האוניברסיטאות ומתפרסמים במיטב כתבי העת, ועדיין, נראה שמתאים יותר לקרוא וללמוד אותם עם חיוך על השפתיים מאשר עם קמטים על המצח.

ידיעה חדשותית על מחקר חדש שעוסק בחיבוקים ונשיקות נדחקת בדרך כלל בחדשות בטלוויזיה לקראת סוף המהדורה ומוצגת לרוב עם חיוך על השפתיים, בליווי חילופי בדיחות בין היושבים סביב השולחן באולפן. אחר כך ממשיכים ללעוס אותה, עדיין בחיוך רחב, בתוכניות לעקרות הבית ולפנסיונרים, גם אם אותן תוכניות מתרחקות מידיעות חדשותיות.

לימדתי פעם קורס בנושא רכילות. נכנסתי לכיתה בשיעור הראשון וראיתי סביבי פרצופים משועשעים, כאילו אני שייקה מהגשש שמעורר עליזות יתר בקהל רק מעצם עלייתו על הבמה. הסטודנטים ישבו בתנוחות של בתי קפה, בתקווה לקורס של בילוי שלא ידרוש מהם לחשוב יותר מדי. נראה לי שזה גורל סביר גם של הרגע הראשון של קורס שיישא כותרת כמו "על טבעם של חיבוקים ונשיקות".

איך מסבירים תופעה כזו?

כל אחד מעבדה מהלכת של אהבה

אפשר לנסות להסביר את התופעה בעזרת המבוכה. למרות חשיבותם התהומית של אותם נושאים, אלה עדיין נושאים שלא כולם מסוגלים לדבר בהם בחופשיות ובפומבי. דיבור בנושאים כאלה נראה לכן כדיבור מציצני, ומציצנות קרובה בין היתר לילדותיות.

המבוכה יכולה להסביר את בדיחות הדעת מהבט נוסף: התבדחות היא לעתים שפת הדיבור של המבוכה. רוצים לדבר על סקס בחברה? עדיף לעשות מזה בדיחה, לפחות בהתחלה. בדיחות גסות הן הדיבור הכי חופשי בשיחה על סקס. קלות הדעת היא סוס רכבה של הרצינות בנושאים שהדעת לא סובלת כנושאים לשיחה. מקובל כבר לספר בחברה בדיחות על אורגזמות, אבל עדיין לא מקובל לדבר על אורגזמות בחברה.

הסבר אחר מתחבר עם עניין הידע. למה לחקור נושא שכולם יודעים עליו, פחות או יותר, מתוך ניסיון אישי? יש לא מעט אנשים שתופסים את עצמם כמעבדה מדעית מהלכת בנושאי אהבה. אם צריך ללמוד על אהבה, אז הם האוניברסיטה. נראה להם, כמו לרבים אחרים, שהעיסוק האקדמי בנושאים האלה מגחך את עצמו.

אפשרות אחרת מתחילה דווקא מהסקרנות. כולם רוצים ללמוד ולדעת על חיבוקים ונשיקות, אבל אנשים רבים מתעניינים בעיקר בפרטים פיקנטיים. למה דווקא בפרטים הפיקנטיים? אהבה נתפסת כמקור בלתי נדלה לפיקנטיות. הפיקנטריה מחפה על העניינים החשובים באמת של האהבה.

יש גם אפשרות של יצירת מעקפים לסכנות הדיבור. במקום להסתכן בדיבור לא ראוי, מדברים בצחוק בפוזה של חוסר התכוונות כאילו, ובינתיים, משום שאהבה היא נושא שנוגע בהרבה איסורים וסכנות, נוצרו הרגלי דיבור מחויכים על אהבה. אולי.

המסיכה של הרצינות

אין מחלוקת שחיבוקים ונשיקות הם נושאי מחקר רציניים. מעבר לכך, אין נושא ראוי מזה למחקר והתייחסות רציניים. יש כאן נגיעה בתחומי דעת בסיסיים להבנת האדם, כמו דימוי עצמי, יחסים שיכולים להיות לכל החיים, מצבי רוח, בריאות הנפש ואפילו בריאות הגוף, שלא לדבר על הבנת טבע האדם, הבדלים מגדריים והבדלים בין המין האנושי ומינים אחרים. למרות זאת, במדרג הנושאים המחויכים, חיבוקים ונשיקות תופסים את המקומות הראשונים, כתף אל כתף עם נושאים כמו רכילות.

קלילות, במקרה הזה, היא המסיכה של הרצינות.