האם חזרנו לימי רומי העליזים? על "פוליגרף"

האורגיה המילולית של תוכנית הריאליטי החדשה "פוליגרף" מזכירה לי את ימיה האחרונים של רומי העתיקה. ימים עליזים אלה היו כבר למשל: עושר והצלחה גורמים שחיתות שלטונית והשחתת מידות. רומי היתה בשיא הצלחתה כשהתחילה להתדרדר שלטונית ומוסרית. לא היה לה אויב נורא יותר מאשר היא עצמה.

מאז ועד היום מחפשים כולם, בעיקר המטיפים בשער, את המעגליות של עושר ושחיתות. אומה קטנה מתחילה טוב, ואז היא צוברת הון ושטחים ובסוף מתדרדרת מוסרית, מאבדת את כל מה שהיה לה וחוזרת להיות אומה קטנה, שלימים תחזור אולי להצליח.

ארצות הברית היא היום מועמדת מספר אחת, אבל ייתכן שכל התרבות המערבית המושפעת ממנה.

האם "פוליגרף" היא נורה אדומה שמזהירה אותנו שימיה העליזים של רומי הם כבר כאן? אני לא בטוח. התוכנית הזו מגעילה אותי, אבל, כפי שאני מתכוון להראות, היא חלק מההצלחה המערבית, ולא האויבת שלה.

העשיר התאוותן והעני הסגפן

ימי רומי העליזים היא צורת חשיבה על פיה הכוח והכסף הם תכונות הרסניות. ההבדל בין אהבה קטנה וצנועה לבין אורגיות הוא הבדל של עוצמה ועושר. מי שיש לו הכל, כולל הרבה זמן פנוי, אינו יכול להסתפק במועט. הון עתק יוצר אורח מחשבה של כמויות: הרבה נסיעות, הרבה מסעדות, הרבה נשים או גברים, הרבה בתים. לא ייתכן, על פי הגישה הזו, שאדם שיש לו הכל יסתפק בבית אחד, בזוגיות אחת ובמכונית אחת.

למדינה עשירה, או לאדם עשיר, אין מוטיבציה להיות צנועים. הכסף יוצר נטייה לרהבתנות ולהליכה עד הקצה. כשאפשר לקנות הכל בכסף, ממה כבר אפשר ליהנות אם לא על ידי הליכה עד הקצה?

לא כל העשירים הם מושחתים ולא כל העניים הם מוסריים, אבל, מתקבל רושם כללי, לאו דווקא נכון, שהתנהגות מוסרית הולכת טוב יותר עם מעט כסף, בעוד שמידות רעות הולכות עם עושר. מול העשיר התאוותן וחסר הגבולות עומד העני הסגפן וטוב הלב. מצד אחד הפילוסוף דיוגנס שחי בחבית, ושחצי מלכות בשבילו היא לבקש מאלכסנדר מוקדון שלא להסתיר לו את השמש, ומהצד השני – הפילוסוף סנקה שהיה מוכן לכל מעשה מביש, בניגוד לפילוסופיה המוסרית שלו, בתנאי שהקיסר נירון לא יגזול ממנו את נכסיו הרבים.

והנה, אנחנו שייכים כבר לתרבות המערבית העשירה המצליחה. אמנם בשוליים, אבל בכל זאת חצי מדינה נוסעת לחו"ל. אמריקה כבר כאן.

אנשים מתלבשים היום ערומים

התרבות המערבית מתפתחת להיות תרבות של חוסר צניעות. אנשים מתלבשים היום ערומים על שפת הים. פיסות הבד שנותרו עליהם הן לעג לאינטימיות. נשים חושפות את מלוא הדרן בעיקר באירועים רשמיים ובמסיבות. שירי מימון היתה החשפנית הלאומית שלנו באירוויזיון. ומדברים היום על הכל. "פוליגרף" אינה בת חורגת של התרבות, היא עצם התרבות המערבית.

"פוליגרף" היא שעשועון של מדינות עשירות. האינטימיות והביישנות חוגגות עדיין בעיקר במקומות שקרובים יותר לדיוגנס מאשר לסנקה. אינטימיות, בהמשך לגישה המכונה על ידי "ימי רומי העליזים", היא הנאה של דלי יכולת. אין בה הליכה על הקצה, אין בה רהבתנות, אין בה תאוות הכמויות ואין בה מקום לגאוותנות. אינטימיות היא גאווה של גבר ואשה מאחורי דלתות נעולות. חשיפה היא שם המשחק של הון עתק.

אם חשבנו עד לא מזמן שאובדן הבושה ייעצר באיזה מקום, באה "פוליגרף" ומוכיחה שאין גבול לבושה. הכל כבר נראה אפשרי.

השאלה עכשיו היא אם ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. נראה שלא. יש הבדל מהותי בין התרבות המערבית היום לבין ימיה העליזים של רומי.

טכנולוגיה תומכת חשיפה

רומי נפלה. הגלגל חזר אחורה בדרך מכאיבה. האם זה הגורל המצפה גם לחברה המערבית? האם ריבוי של תוכניות ריאליטי מהסוג של "פוליגרף" הוא כמו רעידות אדמה קטנות שהולכות ומתרבות לקראת רעידת האדמה הגדולה?  

לקראת רעידת האדמה הגדולה? (צילום: Index Open)

יש היסטוריונים שמסבירים את נפילתה של רומי בעיקר בגלל הסיבה המוסרית. מדינה שמאבדת את הבסיס המוסרי שלה מאבדת את הבסיס לקיומה. כך גם ניתן להבין את התפישה המוסרית של דארווין. המינים הכי מצליחים באבולוציה הם המינים שמתבססים, כך או אחרת, על המוסר.

אבל אובדן האינטימיות בימינו אינו דומה לאובדן האינטימיות בימי רומי העליזים. העיקרון התקף היום אינו הסיאוב של ההתעשרות, אלא מה שניתן לכנות "טכנולוגיה תומכת חשיפה".

טכנולוגיה תומכת חשיפה הם פיתוחים טכנולוגים שיוצרים דחפים חברתיים של חשיפה, כמו מצלמה שמצלמת אותנו בעירום מבעד לבגדים, כמו האינטרנט שנהפך למקום הבטוח של אורגיות מילוליות, כמו תוכנות שיכולות לזהות רגשות על אפנו ועל חמתנו וכמו סריקות מוח שמאיימות לשלוף לנו מהראש את הסודות האינטימיים ביותר, וזו רק ההתחלה.

"פוליגרף" היא לא תאונת עבודה

החשיפה היום היא כאין וכאפס לעומת החשיפה הצפויה לנו בעקבות התפתחות הטכנולוגיה. יש לטכנולוגיה הזו כיוון חד סיטרי, אין בה גלגלים שאפשר להחזיר לאחור. ניסו פעם לעצור את התפתחות הרכבת, ומה קרה? המאבק ההוא נחקק בזיכרון ההיסטורי כאנקדוטה משעשעת. אי אפשר לעצור את הטכנולוגיה. מה שניתן לפתח ויש לו שוק, יפותח.

אנחנו נידונים לחיות את הטכנולוגיה, כמעט כמו שאנחנו נידונים לחיות את הטבע. כמו שאי אפשר להתעלם לגמרי מהעובדה שיש יום ויש לילה ויש קיץ ויש חורף, כך אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש מכוניות, טלוויזיה וכל ההמצאות הטכנולוגיות האחרות, כולל טכנולוגיות תומכות חשיפה.

"פוליגרף" אינה מוטציה של התרבות שלנו. היא התרבות. היא לא תאונת עבודה, היא תוצאה בלתי נמנעת. היא לא תופעה חולפת, אלא פרומו, הצצה למה שצפוי לנו בהכרח בעתיד.