לאוס: לחיות כמו קופים (בערך)

"חוויית הגיבון" היא פרויקט ייחודי המתקיים בפארק הלאומי בוקאו שבצפון מערב לאוס, על גבול תאילנד. המיזם, המציע לתרמילאים הזדמנות לטייל קצת אחרת, פועל כבר חמש שנים, אך שומר על פרופיל נמוך כדי להתמודד עם הביקושים ההולכים וגדלים.

במסגרת האטרקציה פוזרו ביער שישה בתי עץ שמוקמו בגובה של כ-150-100 מטרים מעל פני האדמה. הם מחוברים ביניהם ברשת מסועפת של כ-25 כבלי אומגות שנפרשו מעל צמרות העצים בגבהים של 150-50 מטרים. וכך בילינו שלושה ימים ושלושה לילות על צמרות העצים, בדיוק כמו הגיבונים. 

מטרת הפרויקט היא להשתמש בכספי התיירים כדי לשמר את היער, ולהגן על בעלי החיים, ובראשם הגיבונים. הגיבונים הם הקטנים ביותר מבין קופי האדם. הם יכולים להלך זקוף על שתי רגליים, אך מבלים את עיקר חייהם על העצים. יש להם יכולת אקרובטית מרשימה שבעזרתה הם נעים באלגנטיות באמצעות ידיהם הארוכות בין העצים.

הגיבונים מרוכזים באוכלוסיות קטנות ביערות הטרופיים של דרום מזרח אסיה והוגדרו כחיה הנמצאת בסכנת הכחדה. ביעור היערות וצמצום שטחי המחייה של בעלי החיים לטובת האדם הופכים את סכנת ההכחדה למוחשית ביותר.

המיזם גם מספק תעסוקה לתושבי הכפרים הנמצאים בסביבת השמורה. הם ממלאים את תפקידי המדריכים והפקחים, האוכפים את איסור הציד והמסחר בגורי הגיבונים כחיות שעשועים. בנוסף, הם עוסקים גם בתחזוקת המסלולים, מתקני הגלישה ובתי העץ.  

מבלים שלושה ימים ושלושה לילות מעל העצים (צילומים: עינב ברזני)

יוצאים להגשים את החלום

כמה שנים לאחר ששמעתי על "הגיבון", יצאתי להגשים את החלום בלוויית אחותי הצעירה, יהל, ובת זוגי, הדר. בחרנו ב"מסלול המפל", המאתגר יותר מהמסלול הקלאסי.

בתום שלוש שעות נסיעה מהעיר Huay Xai, עם שבעה תיירים נוספים, התחלנו את המסלול בשטח השמורה כשאנחנו מלווים בשני מדריכים. לאחר שלוש שעות של הליכה בשבילים בוציים ומלאי עלוקות, וחציית מספר נהרות, עצרנו למנוחה ושחרור השרירים באגם שקט שבו מפלים קטנים. פרט לעלוקות הרבות, פגשנו בדרכנו גם לטאות, נחשים, ציפורים ואף קופים. הגיבונים נמצאים באזור מבודד ושקט ביער שאליו מגיעים רק ביום השלישי של הטיול, אך לעיתים ניתן לשמוע את שירתם בשעות הבוקר המוקדמות, אם שומרים על השקט.

בסופו של היום הראשון קיבל כל אחד התקן אומגה אישי, והדרכה צמודה לאורך שישה כבלים, שאורך כל אחד מהם עשוי להגיע ל-380 מטרים בקירוב - עד לבית העץ הראשון. הבית על העץ מכיל ציוד בסיסי ללינת לילה: מזרנים, כילות, כיור, מקלחת ושירותים. ארוחת הערב מוגשת על ידי הטבח ישירות לבית.

ביום השני יצאנו למסלול נוסף ביער, עברנו לבית עץ אחר, ובשעות אחר הצהריים, יצאנו להחליק על מספר אומגות נוספות. בערב נהננו ממקלחת בגובה 150 מטרים, המשקיפה אל היער הירוק והעצום.

ביום השלישי לפנות בוקר יצאנו בחושך מוחלט, תוך כדי גלישה על האומגות, מבית העץ לכיוון היער כדי לצפות בגיבונים. יהל ואני חשנו ברע כל הלילה - שנינו סבלנו מכאבי ראש, כאבי בטן ושלשולים, אבל יצאנו להליכה המפרכת בג'ונגל ולשמחתנו הצלחנו לשמוע את שירת הגיבונים, כשעצרנו באחד מבתי העץ.

הגיבונים חיים בזוגות ושומרים על הטריטוריה שלהם, הקשר ביניהם נשמר באמצעות השירה - הם שרים סולו ובדואט, ולעיתים קרובות שירתם מזכירה יותר ציפורים מאשר פרימאטים. מבית העץ, המשכנו להחליק על האומגות לעבר הכפר המקומי שממנו התחלנו את המסלול.  

להתקלח כשכל הג'ונגל נפרש לרגלייך

צרחות הכאב הדהדו למרחוק

על אחד הכבלים בדרך חזרה, החליקה הדר החליקה במהירות גבוהה מדי, ולקראת סיום הכבל לא הצליחה להאט את מהירותה. כדי לנסות לעצור, היא שלחה את רגלה השמאלית לעבר גזע העץ והתנגשה בו בעוצמה. צירוף מקרים הוביל לתאונה מיותרת: המדריך עמד המום על פלטפורמת עץ בקצה האומגה ולא הנחה אותה להאט בזמן, הכבלים היו רטובים מגשם הזלעפות שירד בלילה, מעצור הגומי של התקן האומגה היה שחוק לגמרי ובשל מחסור בהוראות בטיחות בסיסיות רגלה השמאלית נשלחה אינסטינקטיבית לעבר גזע העץ על מנת לעצור.

צרחותיה של הדר ההמומה הדהדו למרחוק, בעיקר נוכח העובדה שרגלה נשברה והתכופפה לזווית שנראית הגיונית רק בסרטים מצויירים. בעודי מנסה להרגיעה, ניתקתי את ההתקן שלי מהכבל אליו הייתי מחובר ויישרתי את הרגל שנראתה כפלסטלינה רכה, תחת ידיי הרועדות.

בחוסר אונים מוחלט, עקב קשיי שפה עם המדריך, הצלחנו להבין שעלינו לעבור באומגה עוד שני כבלים באורך של 300 מטר. מיד התעשתנו, הדר עדיין תחת השפעת האדרנלין, התחברה לאחד המדריכים שסחב אותה במסלול הנותר. כל המכאובים האחרים והחיפוש המתמיד אחר עלוקות נעלמו כלא היו. דבר אחד נותר בראש מעיננו: לשמור על קור רוח ולצאת ממעבה היער במהירות האפשרית על מנת להגיע לבית חולים.

משימת החילוץ היתה ארוכה ומורכבת: לאחר שקיבענו את רגלה בצורה מאולתרת באמצעות גזעי במבוק ושרוך מרצועת המצלמה, המשכנו בהליכה איטית. השבילים הצרים והבוציים הזכירו לנו את הגשם השוטף שירד בליל אמש. מפאת רוחב השבילים, נאלצנו לסחוב את הדר כ"שק קמח" על הגב. למזלנו היו עימנו עוד שבעה תיירים ושני מדריכים שעשו כל שביכולתם כדי לעזור לנו, אך בשל קשיי השפה וחוסר התקשורת הבסיסית עם המדריכים, לא ידענו דבר על המשך הדרך.  

החלום שהסתיים במפח נפש

מסע החילוץ היה למירוץ נגד השעון

לאחר שעה ארוכה עצרנו סמוך לבקתה המשמשת כמטבח לארוחת הבוקר. שם פגשנו להפתעתנו הרבה את דבי, רופאה יהודייה מאנגליה שהגיעה שבועיים קודם לכן לטייל במקום, ונשארה להעביר הדרכה בנושא עזרה ראשונה למדריכים המקומיים. הרגשנו שהמזל האיר לנו פנים. קיבלנו הסבר באנגלית רהוטה לגבי מיקום בית החולים הקרוב לגבול, והמרחק לכביש הראשי.

בזמן שהמדריכים המקומיים הצליחו לארגן אלונקה מאולתרת מגזעי במבוק ושמיכה, חבשה דבי את רגלה של הדר ונתנה לה כמה כדורים שיעזרו לה לנסות להפיג את הכאב. אז נודע לנו שזו היתה הפעם הראשונה שבה דבי (רק בת 24) פגשה חולה מחוץ לבית החולים. 

בשלב הזה "מסע החילוץ" היה למירוץ נגד השעון: מסע אלונקות קצר הוביל לטרקטור מקומי, בו המשכנו בטרמפ עם מספר מקומיים לכפר סמוך. שם חיכינו לג'יפ שייקח אותנו את כל הדרך ל-Huay Xai. איש רפואה מקומי עזר לנו לכתוב לרופאים בתאילנד שהדר

אלרגית ליוד ופניצילין. הוא נראה מודאג ושיחרר מעט את החבישה ההדוקה שגרמה לאצבעות הרגל להכחיל. תוך כדי שחרור החבישה הוא נשף על רגלה, כדי להחזיר את זרימת הדם לקצות האצבעות. לרגע אחד, הדר קיוותה שמשב האוויר הנעים יעלים את השבר כבמטה קסמים.

לאחר שעה ארוכה, בה הגיעו כל ילדי הכפר המתוקים לצפות בנעשה, הגיע הג'יפ והמשכנו יחד עם דבי לכיוון הגבול. דבי המליצה שנעבור את הגבול לתאילנד לבי"ח הסמוך למעבר הגבול. לאחר התעסקות בירוקרטית קלה עם הדרכונים, עלינו על סירה מקומית והפלגנו על נהר המקונג המפריד בין לאוס ותאילנד, לעברו השני של הגבול.

שוב ביקורת דרכונים ומונית היישר לבית החולים המקומי. שם, למרבה הצער, לא היתה אפשרות לערוך צילומי רנטגן, ולכן נאלצנו להמשיך בנסיעה של שלוש שעות נוספת לבי"ח בצ'אנג ראי. כמה שעות מאוחר יותר, לאחר בדיקות שגרתיות בחדר המיון וצילום רנטגן, הגיע אורטופד מומחה וקבע באופן חד משמעי שיש צורך בניתוח על מנת לקבע שלושה שברים בקרסול רגל שמאל.

בהמלצתה של דבי ובעיקר בשל הכאבים שהכריעו את הכף, החלטנו להישאר בתאילנד ולבצע את הניתוח. 14 שעות מורטות עצבים עברו מהרגע שהרגל נשברה עד שהדר שכבה בהרדמה מלאה, על שולחן הניתוחים בתאילנד. שלושה שברים, שבעה ברגים, שתי צלקות ומפח נפש אחד גדול.

בתום שבעה ימי אשפוז בבית החולים והיכרות מעמיקה עם מורפיום, שבנו בטיסה לישראל. הטיול שלנו בלאוס אמנם הסתיים בטרם עת, אבל ברור לנו שעוד נחזור.

• עלות השתתפות ב"חוויית הגיבון" היא 200 דולר. ניתן לשלם בכרטיס אשראי ומומלץ להזמין מראש. לצערנו, על אף ששילמנו במטבע זר (עלות יקרה במונחי לאוס), נתקלנו ברמת תחזוקה בסיסית ביותר, בעיית שפה של המדריכים, מחסור בשילוט נאות, בהוראות בטיחות ובעיות עם מים זורמים.
  

• לכל הכתבות של עינב ברזני