נדהמתי מעצמי: גם אני נעלמת כשיש לי חבר
תמיד בזתי לנשים שנעלמות ברגע שהן במערכת יחסים. תהיתי אם הן חושבות שחברותיהן וידידיהן נועדו רק להנעים את זמנן עד שיגיע המיועד. אבל כרגיל, דברים שרואים משם לא רואים מכאן, והנה, בפעם הראשונה בתולדותיי עשיתי היכרות עם החור השחור שבלע במשך השנים את חברותיי
לא מזמן גיליתי שאני אגואיסטית. תמיד הייתי בטוחה שיש בי איכויות אלטרואיסטיות שניתן למצוא רק בקרב חסידי אומות עולם, אבל התבדיתי. צג המחשב יכול לסבול הכל. אני יכולה לכתוב כאן שאני נראית כמו אחותה התאומה של בר רפאלי, שאני חכמה כמו סטיבן הוקינג ורחומה כמו אמא תרזה, אבל האמת העירומה היא שאני לא כל אלה. אני אגואיסטית מהזן הנחות ביותר.
תמיד בזתי לנשים שנעלמות ברגע שיש להן חבר. תהיתי אם הן חושבות שחברותיהן וידידיהן נועדו רק להנעים את זמנן עד שיגיע המיועד. אבל כרגיל, דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
אז מה זה אגואיזם, וכיצד הגעתי למסקנה שצורת התנהגות כה לא מושכת דבקה בי? אגואיזם, או אנוכיות, בעברית, מוגדרת כצורת התנהגות אנושית בה אדם דואג לעצמו עד כדי העדפה מתמדת של האינטרס האישי על פני טובת הכלל והזולת. רובנו ודאי חושבים שאנחנו לא אגואיסטים. אנחנו מפנים את מקומנו למבוגרים מאיתנו באוטובוס או בתור לקופת החולים, אנחנו תורמים מזמננו ומכספנו למטרות צדקה נעלות, ובכלל, אנחנו ישראלים, הזולת הוא ערך עליון בשבילנו. אנחנו בטוחים שמה שמבדיל בינינו לבין הדוד מאמריקה הוא שאצלנו, אם אדם ייפול ברחוב יעוטו עליו מיד 20 איש וינסו לעזור, בעוד שמעבר לים אם יראו גופה מוטלת ברחוב פשוט יתלוננו שהיא מפריעה למעבר.
לדעתי, למרות התפישה שלנו את עצמנו, כולנו יודעים שיש בנו שמץ של אגואיזם. יש רגעים בחיים שבא לנו להתעלם מכל העולם ולעשות מה שבא לנו. השאלה שאני רוצה להעלות היום היא, האם אנו יודעים לזהות את אותם רגעים כ"רגעים" בלבד ולשים להם סוף במועד הראוי.
גן עדן של אגואיזם, עם חוקי התנהלות משלו
אני במערכת יחסים חדשה, טפו-טפו-טפו, וטוב לי. עד כדי כך שבפעם הראשונה עשיתי היכרות עם החור השחור שבלע במשך השנים את כל חברותיי עת התחילו מערכת יחסים חדשה. החור השחור הזה הוא גן עדן של אגואיזם, ויש לו חוקי התנהלות משלו: אני ממהרת לחזור מהמשרד הביתה, כי בראשונה בחיי יש לי למי לחזור, ומסתגרת בבית עם החבר לאורך כל סוף השבוע. בצדו השני של החור השחור ניצבים בני משפחה וחברים מהם אני מתעלמת. אני ממשיכה להגיע לארוחות ליל שישי, אבל לא טורחת לדבר עם בני משפחתי במהלך השבוע. אני מתכתבת עם חברותי במסנג'ר אבל לא מרימה טלפון ומתייחסת לכל מפגש איתן, גם אם זה בקפה השכונתי, כאל מבצע צבאי שיש לתכנן ימים ארוכים מראש.
מכיוון שכולנו קצת אגואיסטים ומכיוון שכל חברותיי מכירות את שלב ירח-הדבש במערכת היחסים, בשלב הראשון הן הניחו לי להיעלם, או לפחות התכוונו לעשות זאת. אבל בחיים קורים אירועים בלתי צפויים, ופתאום בשבועות האחרונים, כמה מהן מתמודדת עם אירועים אישיים בסדר גודל שלא ניתן להתעלם ממנו.
אודה וכן אבוש, רמת האגואיזם אליה הגעתי היתה כה גבוהה, עד שלא הבנתי מדוע הן כועסות שנעלמתי. בלבי האשמתי אותן בחוסר פרגון ולא הבנתי מדוע הן מסרבות לקבל את העובדה שאני כבר לא פנויה כבעבר לרוץ אליהן בכל רגע. אני חושבת שרק ברגע שסיפרה לי חברתי ר' שהגיעה במיוחד מעיר הקודש במטרה לסייע לחברה משותפת אחרת ולא קראה לי, הבנתי שהרחקתי לכת. "אבל למה לא התקשרת אלי", שאלתי בתדהמה. "זו לא היתה כזו טרגדיה", ניסתה ר' להרגיע אותי. רציתי להסביר לה שאין צורך בטרגדיה כדי לבקש את עזרתי או לפחות את נוכחותי, כשלפתע הבנתי שאני הופכת לבלתי רלוונטית עבור חברותיי. מבחינתן, לא אגיע אלא אם מדובר במשבר בקנה מידה בינלאומי. .
אומרים שהכרה בבעיה היא חצי הדרך לפתרון
האם התובנה שאני "חתיכת אגואיסטית" עזרה לי? אומרים שהכרה בבעיה היא חצי הדרך לפתרון. אמנם חלק מהקשרים כבר שוקמו, ואני מקווה שלא שרפתי יותר מדי גשרים, אך נשאלת השאלה אם התנהגותי בחודשים האחרונים מתפרשת כבגידה בחברותיי, ואם כן, האם הן יצליחו לסלוח. שכן בניגוד לריב סתמי בין חברות, בגידה מותירה משקעים שקשה יהיה לפתור אותם בעתיד.
ומה לגבי הקשרים שטרם שוקמו? את משפחתי, למשל, אני מזניחה יותר מכל. אולי כי בניגוד לחברותיי, הביקורת מצידם עדינה יותר. כל השנים חיכו הוריי שאמצא אהבה, ועכשיו לא נעים להם להתלונן משום שאני מקפידה על הגעה סדירה, אבל ביקוריי התקצרו. הביקורת מבחינתם היא על איכות הביקור: הוא הפך תכליתי ומסתיים לאחר הדחת הכלים בתום הארוחה, כשבעבר הוא יכול היה להסתיים בשעות הקטנות של הלילה, או אפילו בלינה אצל ההורים. ואולי זו לא רק הביקורת העדינה, כי אם הידיעה שלי שבני משפחתי, בניגוד לחברותיי, גם אם יכעסו ויעלבו, לעולם לא יזרקו אותי. הם תמיד יהיו שם בשבילי, לא משנה כמה רע אתייחס אליהם.
תמונת הראי של אגואיזם היא כמובן האלטרואיזם: העדפת טובת הזולת על פני האינטרס העצמי. רובנו לא אלטרואיסטים מושלמים, בדיוק כפי שאיננו אגואיסטים גמורים. אילו הייתי מעט יותר אלטרואיסטית, לא זו בלבד שהייתי רגישה יותר לסביבתי, הייתי מוותרת על הדברים הטובים בחיי, דוגמת סוף שבוע עם בן הזוג, למען אירוע משפחתי זניח או קפה עם חברה, גם אם אין לנו משהו מיוחד לדבר עליו, ובלבד שנשב יחד. אבל האם הייתי עושה זאת למען החברות שלנו, או רק על מנת להימנע מביקורת עלי? נראה שגם באלטרואיזם יש שמץ של אגואיזם, ובמקרה זה - הרצון להיות "בסדר" עם כולם.
לסיכום, אני עייפה. כל השנים סיפרו לי שתחזוקת הזוגיות היא עבודה קשה, אבל מי ידע שמעבר לתחזוקת הזוגיות, תחזוקת החברות משכבר הימים תיעשה כל כך קשה? לפעמים אני מייחלת שיהיו יותר שעות ביממה, כדי שאוכל להספיק הכל. אבל אז לא אהיה פחות אגואיסטית, נכון? שהרי לא אצטרך לוותר על כלום. הדרך הנכונה היא לוותר על משהו. על שעה עם החבר, על שעה של "לבד" שייחלתי לה כל השבוע, על שעת עבודה או ניקיון הבית. ללכת למיטה בהרגשה שלא הכל מושלם ושנותרו עוד הרבה דברים לעשות, אבל החברות שלי, שליוו אותי כל כך הרבה שנים, יודעות שאני אוהבת אותן ומוכנה להניח בצד את רוב עיסוקיי כדי להיות איתן. רוב, לא כל, שכן אהבת עצמי לא פחות חשובה מאהבת הזולת. הרי אני הרי קצת אגואיסטית.
- מוקדש באהבה לחברות טובות ולידיד אמת. אני אוהבת את כולכם ומבטיחה ללמוד למתן את האגואיזם.
לפנייה לכתב/ת 
