איפה הקול השפוי בעסקה?
עסקת השבויים אופיינה בהיעלמות מוחלטת של הקול הממתן מהזירה הציבורית
החגיגה התקשורתית חסרת הטעם שארגנו לנו אמצעי התקשורת בעניין עסקת חילופי השבויים עייפה ודאי רבים מכם, כפי שעייפה אותי. אני בטוח שגם אתם כיביתם את הטלוויזיה או הרדיו באנחת רווחה אחרי הפעם ה-50 שבה דיווח לנו הכתב שהנה איזה אמבולנס נוסע מפה לשם, או אחרי הפעם המאה שבה הקרינו את תמונת השער החסום בראש הנקרה וחזרו על איזו מנטרה ריקה. שבע ברבורים חסרי תכלית הדלקתי את הרדיו פעם אחת נוספת, בסביבות עשר, כדי לדעת אם אכן קיבלנו שני ארונות. שמעתי, נעצבתי, וכיביתי שוב.
לזה אנחנו כבר רגילים. אמצעי התקשורת מוטרפי הרייטינג מוכרים לנו אותו מוצר תקשורתי ריק מתוכן שוב ושוב בשינויים מזעריים כדי שנמשיך להיצמד למכשיר כנרקומן לכספומט. התוספת המיוחדת הפעם, מעבר לקשקשת הרגילה, הייתה ההיסטריה סביב שחרורו של סמיר קונטאר. שוב ושוב שמענו על הרוצח השפל, עקבנו אחר מסעו צפונה, וקיבלנו תיאורים פלסטיים של הדרך בה רוצץ את ראשה של ילדה בת ארבע. זה אכן נורא, והאיש הוא ללא ספק רוצח שפל שדינו מוות, אבל הסיפור הוא מלפני 30 שנה. אלו כבר לא חדשות, וגם השחרור שלו, עם כל הצער שהוא גורם לנו, הוא ניצחון קטן מאוד לחיזראללה (חיזבאללה-נסראללה).
אם יש משהו מחפיר בעסקה הנוכחית הוא לא שחרור קונטאר, אלא הסכמתנו הסופית לזנוח את רון ארד. בדו"ח שקיבלנו מחיזבאללה ניכר בבירור שהארגון ממשיך להסתיר מאיתנו פרטים חיוניים. מכתביו של רון היו מקוטעים ומחוקים, והחקירה שניהל הארגון הייתה בברור מלאכותית. עם קבלת הדו"ח המביש הזה הייתה ממשלת ישראל צריכה להודיע על הקפאת העסקה בו במקום ולדרוש דו"ח מלא לפני השלמתה. חבל שלא עשינו זאת.
בעיקר מסיבה זו גם אני הייתי נגד העסקה. ברור היה לכל מי שהקשיב שהחיילים החטופים נהרגו בעת החטיפה או בסמוך לה. דיווחי המודיעין בעניין זה היו חד-משמעיים, ובאמת לא הייתה שום סיבה שנשחרר אסירים חיים תמורת גופות, או שנוותר עבורן על מלוא המידע על רון ארד. גם אם רון ארד נפטר במהלך שביו ואינו יותר בין החיים אין שום סיבה שנעדיף חלל צה"ל אחד על אחר.
אבל בשורה התחתונה כל הברברת המתלהמת הזאת בעד ונגד העסקה היא חסרת פרופורציות. במקרה של קונטאר בסך הכל מדובר באדם שרצח בהיותו קטין, ובילה 30 שנה כאסיר בכלא. עם ישראל אולי לא רווה את צמאונו לנקמה, אבל בכל זאת נפרענו ממנו די יפה. שאר המשוחררים החיים הם שבויי מלחמה שעדיף להיפטר מהם כבר עכשיו, ולצידם גוויות רבות שאנו צריכים לשמוח על סילוקן מאדמתנו.
בעניין רון ארד, אם נכשלנו בניסיון להביאו תמורת עובייד ודיראני, אין שום סיבה שנצליח להביאו תמורת קונטאר, שהוא קלף חלש יותר. או שחיזבאללה באמת לא יכול לומר לנו מה עלה בגורלו מפני שהוא מצא את מותו בידי שומריו האכזריים, או
אולי מפני שמת בכלא האיראני, או שערכו בעיני הארגון עדיין עולה על זה של כל קלפי המיקוח שיש בידינו, וקונטאר, עם כל אהבתם אליו, פשוט איננו בעל ערך מספיק.
אז נכון, זוהי עוד עסקה גרועה מבית היוצר של אולמרט ושות'. נכון, שילמנו יותר מדי תמורת שתי גופות, אבל זהו. לא יותר מזה. לא אבדן ההרתעה, לא תבוסה שלנו ולא ניצחון כביר לחיזראללה. מה שעצוב במקרה הנוכחי הוא ההיעלמות המוחלטת של הקול השפוי והממתן מהזירה הציבורית. בכל הראיונות ההיסטריים ששמעתי בימים האחרונים, עם משפחות החיילים, עם אחיהם של הנרצחים, עם אמהותיהם חללי המלחמה ועם עשרות מומחים לביטחון ושלום, איש לא הציע לקחת צעד אחורה, להפסיק את ההתלהמות, ולזכור שזה בסך הכל מה שהיה לנו כאן. עסקה קטנה ולא כל כך מוצלחת של חילופי שבויים, שבה הצד השני קיבל קצת יותר מאיתנו.
לפנייה לכתב/ת 
