אולי זה הגורל שלי, אבל שוב התאהבתי בגוי
עם השנים, ככל שקראתי יותר מאמרים על אנטישמיות, השתרשה בי ההבנה שאני חלק ממשהו גדול יותר, שאני מחויבת לו. בשנים האחרונות התגבשה אצלי ההחלטה שלא להינשא לגוי, אלא לגבר יהודי בלבד. אבל נדמה לי שמעמידים אותי בניסיונות קשים. הפעם כבר כמעט ארזתי מזוודה ונסעתי אליו
איכשהו, לא יודעת למה, הגברים האיכותיים ביותר שהכרתי לא השתייכו לעמנו המפואר. אולי זו קארמה שלי, איני יודעת. אבל קשה לי הסביר את התסכול הנובע מכך שעד שאני מכירה גבר מדהים - רק המחשבה שאתחתן איתו יכולה לאשפז את אמא שלי.
בעבר בכלל לא הטרידה אותי המחשבה לגבי יהדותו של הבחור, אבל עם השנים ועם החיבור שלי לזהותי היהודית, עם קריאה של יותר ויותר מאמרים על אנטישמיות, השתרשה בי ההבנה שאני חלק ממשהו גדול יותר, שאני מחויבת לו. בשנים האחרונות התגבשה אצלי ההחלטה שלא להינשא לגוי, אלא לגבר יהודי בלבד. אבל בכל פעם נדמה לי שמעמידים אותי בניסיונות קשים.
עברנו המקולל לא הפריע לנו
לא מזמן הכרתי גבר אירופאי חכם, יפה, רגיש, עדין, יצירתי – ולא יהודי. גבר שעמי ועמו קשורים בקשר היסטורי רווי דם, שנאה ומוות. עברנו המקולל לא הפריע לנו להתאהב. התחברנו בדברים הכי פשוטים כמו שני אנשים שנפגשים וקסם נוגע בהם.
הוא הגיע למקום העבודה שלי ממש במקרה. זמן קצר לאחר שנכנס למשרד התחלנו להחליף מבטים. מהר מאוד קשרנו שיחה. שוחחנו על כתיבה, שנינו אנשים כותבים. ואז הוא הוציא את "אניהו" מאת אתגר קרת, מתורגם לשפתו. ביקשתי ממנו שיקריא לי. לא הבנתי מילה, אבל הבנתי הכל. הוא התיישב לידי, ומעבר לזה אני לא זוכרת מה קרה, כי עברנו ליקום מקביל. אני רק זוכרת את המבטים של הקולגות שלי, שראו את שחשנו.
נפל דבר באותו אחר הצהריים, שעד לאותו רגע היה משמים. ספרים שלמים מנסים לתאר את הרגע הזה שמשהו קורה בין גבר לאשה, בשבריר שנייה שגבר מגלה אשה. אני רק הרגשתי שבאותו רגע אלוהים לקח חוט זהב ומחט והחל לרקום את הסיפור שלנו.
למחרת נפגשנו שוב. שוחחנו באנגלית, השפה המגשרת. שתקנו בשפה אוניברסלית, נגענו בשפת הגוף. לא היו בינינו שום מכשולים. רק חיבה אהבה ורצון להיות יחד. היתה לנו משיכה אינטלקטואלית ופיזית. הוא הצחיק אותי והביט בי כאילו היינו יחד כבר פעם. הספקנו לבקר בכמה ערים בארץ ביום, ובלילה ספרנו כוכבים זזים עד שהבנו שאלו בכלל מטוסים. בארוחת ערב אצל הוריי אצבעות רגליי נגעו באצבעות רגליו מתחת לשולחן בזמן שאמא שלי העמיסה לו את הצלחת כמו שהוא לא ידע שניתן. הוא, שרגיל ליערות אירופים ולחורף אפרורי, התאהב בשמש שלנו, שאצלם לא קיימת.
חיינו את הרגע מבלי לחשוב על המחר
אני מודה, הייתי אחרת. זורמת, נטולת צפיות מהקשר, בלי קנאה, באתי נקייה לא שיפוטית, מקבלת אותו כמו שהוא ובנתינה אין סופית. חיינו את הרגע מבלי לחשוב על המחר. היינו רק שנינו במין בועה, מוגנים.
לפני שטס בחזרה לארצו אמר שיתגעגע, וגם אני לחשתי לו את אותו הדבר, אבל לא תיארתי לעצמי שליבי ירגיש כמו יער שנזרק בו גפרור ואש אוכלת אותו. הלב שורף, רוצה את שהיה. אני יודעת שחסד האהבה נגע בי.
חודש עבר מאז שב לארצו. הוא כותב לי שהוא מתגעגע מאוד ומזמין אותי אליו. כבר כמעט ארזתי מזוודה, עד שהחלטתי שלא. שאין טעם לנסיעה הזאת, שתקשור אותנו עוד יותר. לקשר אין סיכוי. אני לא אעבור לארץ הקרה ההיא, והוא לא יבוא לפה. כל חייו שם, וחיי שלי כאן נטועים בארץ שבה נולדתי, ארץ אהבתי.
אני מנסה לדמיין לאן הולכות האהבות שמתו בעודן באיבן. האם אהבתנו נועדה להיות כמו פרפר יפהפיה אבל בן חלוף? אני רוצה להאמין בכל כוחי שאי שם ביקום מקביל, האהבה שלנו גדלה ומתפתחת, שיש לה סיכוי.
ובעיקר אני חושבת, האם אהבתנו היתה מנצחת הכל? הרי בארץ יש לנו גזענות אפילו בין עדות, קל וחומר כלפי כאלה שאינם יהודים. איך אתמודד שאלה כמו "נו, הוא מתגייר עבורך?" דבר שמעולם לא יכולתי להבין, איך אני יכולה לבקש ממישהו שישנה את חייו עולמו בגללי. כמה אגואיסטי זה יכול להיות. איך הוא יתרגל לחוסר הנימוס הישראלי. איך יגיב כשיחתכו אותו בכביש, כשיעמוד בתור לבנק ויעקפו אותו. איך יתרגל לחטטנות הישראלית. איך העדינות הזאת תשרוד את הלבנט?
עוד מבט:
ארץ נהדרת? אולי, אבל לא בשבילו
תמרה רווה
רציתי לספר לכם משהו, אתם החושבים שרחוק זה מתוק ושהגברים והנשים מחו"ל יותר שווים. אני חיה עם גבר שעזב הכל למעני (מדינה, משפחה, חברים) . גבר חתיך, מנומס, נחמד, נדיב. יש רק כמה דברים קטנים, באמת קטנטנים, המעיבים על הקשר
כמה קל היה לי להתרגל לעדינות שלו. לעובדה שהוא פותח לי את הדלת, מוזג לי יין קודם שמוזג לעצמו. עדינות שראיתי רק אצל קומץ גברים ישראלים. הוא הנשק היחידי שאחז היה חץ וקשת, כשהתארח אצל שבט אפריקני והרג חזיר בר.
ומה באשר לשפה שאני כל כל אוהבת? ולכל המטען התרבותי השונה שלי ושלו? איך אסביר לו כיצד זה לחיות בארץ שעננת כליה מרחפת בה מעל הראש, מה זה לעלות לאוטובוס ולחשוש מטרור, איך ההרגשה לעמוד דקה דומיה ביום השואה? ולחשוב שאולי אי שם במשפחתו היו כאלו שהשתתפו בהרג של בני עמי.
יש כל כך הרבה דברים שמפרידים בינינו. הרי גם כך זוגיות היא מצב מורכב, אז להוסיף עוד שוני?
הומור, אהבה ואמנות חיברו בינינו מבלי לחשוב הרבה. אבל האם אהבה מספיקה כדי לקיים קשר? האם האהבה יכולה להציל ולהציף אותנו כמו חגורת הצלה?
נכון להיום, הדרכון שלי נמצא על השולחן, יושב שם מביט בי. החלטתי לא לנסוע, כי אני חושבת שזהו קשר שאינו אפשרי. אולי איבדתי את התמימות שהיתה לי בעבר, כשהייתי מוכנה ללכת אחרי האהבה באש ובמים. היום אני רוצה ללכת על בטוח, על האפשרי. אני רק מקווה שאני לא מפספסת פה את הדבר המדהים הזה שנקרה בדרכי.
לפנייה לכתב/ת 
האם אהבתנו נועדה להיות כמו פרפר יפהפיה אבל בן חלוף?
צילום: liquidlibrary
מומלצים
