בשבח הסמוך: מדוע הישראלים מצליחים?

בארץ אירופית רחוקה, קרירה, תרבותית ומסודרת - רחוק מתרבות הסמוך ומהחפיף המזרח-תיכוני - החליט השליט לצאת למלחמה. השליט, זהיר ושקול, נתן את ההוראה רק אחרי ששקל במשך שבועות שלמים את כל הסיכונים והסיכויים, והתייעץ במיטב הצוותים והמומחים.

אחרי תקופה ארוכה של שפיכות דמים התברר שרק חלק מיעדיה של המלחמה הושגו; האויב הורחק מהגבול, אך השבויים לא שוחררו. השליט, חדור תחושת אחריות וקנאי למינהל התקין, התפטר מיד. האם מצבהּ של אותה ארץ בכי טוב כיום? האם תושביה מרוצים? האם השליט יכול היה לחזות בכלל את תוצאות מעשיו?

מנהלים ומומחים נכשלים באופן תמידי בתיכנון מהלכיהם וחיזוי העתיד. המנכ"לים של כל החברות הגדולות מציגים מדי שנה תוכנית עבודה שנתית. בעזרת צי של אנליסטים הם מגובשים ומגדירים יעדים, קובעים לעצמם מספרים ומתכננים את התוצאות. אבל בחלק גדול מהמקרים - גם בחברות חזקות ומצליחות - בסוף השנה קשה למצוא קשר בין התחזית לתוצאות.

פרשנים נכשלים בחיזוי מחירי הנפט, מגמת הדולר  וזיהום האוויר. תחזיות רציונאליות ומושכלות נכשלות. מדוע?

"תהיה מציאותי" - הדרך לגיהנום של כישלונות

אחד החלקים המרכזיים ב"חינוכו" של מנהל צעיר הוא נסיונו של המנהל הבוגר והוותיק להנחיל לו אמיתות שבהן הוא מאמין מימים ימימה. אחת ההטפות המרכזיות שמעבירים הבוגרים היא חשיבותה של תפישת עולם "מציאותית". אני מניח כי כוונותיהם טובות, וכי הם מבקשים להוליך את הצעירים בדרך בטוחה להצלחה. אלא שזו היא הדרך הבטוחה אל הגיהנום...

את האקסיומה המשונה, שלפיה עלינו להיות "מציאותיים", אמרו לנו שוב-ושוב בגרסאות שונות: "תהיה ריאלי"; "תהיה פרקטי"; "תפסיק לטפס על קירות חלקים"; "זה לא ניתן לביצוע"; "תעבוד לפי הספר" (ואיש אינו יודע על איזה ספר מדובר).

אתה נדרש לחזור על פעולות שביצעו חברות אחרות, וניסו אותן קודם בהצלחה: לקנות את המחשב שקנו קודמיך, לשלם עמלות כמקובל ולערוך מבצעי מכירות כמקובל. לפעמים זה נקרא "תעשה כמו...". וזאת, למרות שכולם מודעים לכך שראשוניות, מקוריות והמצאתיות הם מקדמי הצלחה רבי עוצמה. כיצד שתי האמיתות הסותרות הללו מתיישבות זו עם זו?

בישראל נוסף נופך ייחודי לעריצות הריאליזם, והיא הדרישה הפרדוקסלית, המובלעת ברבות מההדרכות למנהלים - לא להיות ישראלי. מערכת חינוך שלמה, וחלק הארי של התקשורת, מגנים בכל הזדמנות את חוסר התכנון הישראלי, את תרבות הסמוך, האילתור והחפיף. כל מרצה, מנהל או בעל טור היוצא כנגד היעדר התיכנון המאפיין את תהליך העבודה הישראלי המקובל, נשמע מתוחכם, נבון ושקול, וממוצב מיד כמבקר נאור, הבז לישראלי הפרימיטיבי שאינו יודע מה הוא עושה.

היזם הישראלי הוא הטוב בעולם - אולי בגלל האלתור?

ואולם היזם הישראלי, חניך אסכולת ה"סמוך", הוא הטוב בעולם! הצמיחה בישראל היא הגבוהה בעולם המערבי. פלא הקמתה של מדינת ישראל וכלכלתה מכה בתדהמה מומחים מכל העולם, אשר אינם מבינים כיצד אומה צעירה ומבולגנת, הנתונה למלחמה בכל חזית אפשרית, הצמיחה מתוכה את אחת הכלכלות המרתקות בעולם, ניהול מבריק ויכולת לחדור בהצלחה לשטחי עשייה שמדינות אחרות רק חולמות עליהן. אולי יש לזה קשר לתרבות האלתור?

זהו ניהול שאין לו נאמנות לכבלי עבר. אין לו מסורת להישען עליה. אין לו על צווארו ריחיים של "ככה עושים את זה". ניהול מצליח הוא ניהול פורץ דרכים. הוא אקט של חלימה והגשמת חלום. הוא בלתי-ראלי.

כאשר מחירי הנחושת עולים, האם חברות התקשורת בעולם צריכות להשקיע בטכנולוגיות לצמצום קוטר החוטים? או להמציא את הטלפון הסלולרי? כאשר מחירי התיווך בעולם הביטוח עולים, האם הפתרון הוא להילחם בסוכנים ולהקטין את העמלות? או לרכוש את הבעלות על הסוכנויות? ואולי להקים ביטוחים ישירים?

מהי אותה "ריאליה"? מהי המציאות? זוהי תמונת העולם הנוכחית על כל תכונותיה, כפי שהגו אותה בעבר. סך כל החזונות והפעולות של אלו שקדמו לנו יצרו את ההווה שאנחנו מתייחסים אליו כאל מציאות. משמעות הדבר היא שלקדש את הריאליזם הוא לקדש את העבר! הרי גם הקודמים לנו התמודדו עם אותה דילמה: ליצור דברים חדשים, או להיות "ריאליים". לו היו שמעו בקולם של נותני העצות סביבם, המציאות הנוכחית כלל לא היתה קיימת.

המציאות היא האפר שנותר מן הבערה של העבר. לסגוד לפיח? לא נראה לי. ניהול מסורתי ממפה את האילוצים שלפניו, ובוחר את הדרך שבה יש פחות קשיים. פחות מכשלות. מי אמר שזוהי הדרך הנכונה? מי אמר שהיא מובילה לאן שצריך להגיע?

הדרך הנכונה, לפי תפיסתי, היא לפנטז. לחלום על החדש ועל מה שעוד לא קיים. לפתח אותו "על הנייר", ולבחון אם הוא אכן העולם שבו הארגון רוצה להתקיים. אחר כך יש לבדוק מהן הדרכים הטובות להגיע לשם. בדרך כלל האילוצים והמכשלות מתבררים כקטנים הרבה יותר מהצפוי. הגשמת הבלתי ריאלי היא התהליך שהמנהל צריך ללמוד להוביל.

הכותב הוא יועץ ניהולי ומנהל "אתר הספר"