"קול באשה ערווה" וטוב שכך

נקמה זה עניין מתיש

זו פרשה שלישית ברציפות בה אנו מתעסקים בנקמה הלאומית במדיינים ובעיקר במדייניות. הפרשה פותחת בחובה הטוטאלית המוטלת על כל אדם לקיים את נדריו (ל, ג): 'ִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'.

מייד אחר כך - 'עובר לעשייתה' - לקיום ה'נדר' האלהי הגדול, הנקמה במדיינים ש'גילו את ערוותנו' בחטא 'בעל פעור'. ה'נדר' הנקמני הזה חשוב עד כדי כך שהוא הפך להיות משימת החיים האחרונה של משה (לא, א-ב):

'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ'.

מתיש ועצוב לעסוק בנקמות. משה, המנהיג הגדול, נותן התורה, מכלה את שארית ימיו במסע נקמה. במקום להנות מהעם שייסד במו ידיו, במקום ללמד אותם עוד כמה דברי תורה, במקום להתבונן על מפעל חייו בסיפוק – נקמה. אני מכירה אנשים שמתו כך, אבל אני גם מכירה אנשים שחיו ומתו אחרת, בהשלמה ובטוב. אני יודעת שזה המבחן האמיתי של החיים שלנו, לוותר על החשבונאות, לוותר על הרצון לנקום. להתבונן יותר על עצמינו ופחות על הסביבה. להנות ממה שאנחנו רואים.

החייתם כל נקבה?!

כפי שהזכרתי בפרשה שעברה, למשה יש עניין לא סגור עם נשים; הן תמיד הושיעו אותו, הוא תמיד נבהל מכוחן ותפס מרחק.

חטא 'בעל פעור' פוער גם הוא בהלה גברית מול עוצמה נשית. המדייניות הציעו את מיניותן והגברים הישראלים, חלוצי המלחמה, לא עמדו בפיתוי. והנה גם בקרב עצמו בוחרים הגברים שלנו 'להתפתות' למדייניות ולקחת אותן לעצמם. משה מחזיר את הלוחמים לסיבוב נוסף, להרג הנשים המדייניות (לא, ט-יח):

וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ: וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה ...וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה': וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:

תקשיבו טוב לפסוק הזה: 'הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'. יסוד הנקמה הוא בחוסר הנכונות להשלים עם החיים שלנו. נקמה היא חוויה מעגלית: אנחנו מפרשים חוויות חיים (נייטרליות כשלעצמן) ככשלונות, אנחנו מניחים שמישהו חייב לקחת אחריות על ה'כשלון', לקיחת האחריות על עצמינו היא כבדה מדי ולכן היא תוטל על ה'אחר' (במקרה זה וברבים אחרים – על ה'אחרת'), ואז נולדת הפנטזיה לחסל את ה'אחר' על מנת לחסל את תחושת האשמה ('אין מדיינים אין מגפות...').

האם יש אפשרות אחרת, פחות מאשימה, להתבונן על מה שקרה לנו ב'בעל פעור'? האם ניתן להפיק לקחים ממעשים לא נוחים ואפילו קשים מבלי לחפש אשמים, ואפילו בלי אשמה?

'קול באשה ערווה' וכמה טוב שכך

בני ישראל השתתפו בפולחן 'בעל פעור' והאחריות הוטלה לפתחן של הנשים המדייניות - הן חזקות ומפתות ובני ישראל חלשים מפותים ולכן הן חייבות למות.

אין לי מושג למה אבל בחודשים האחרונים הדיון על 'קול באשה ערווה' תפס מקום בשיח הישראלי: במדינה - פרשת מקהלת חברי הכנסת, ובמגזר - פרשת 'הפיזמונסניף' הנפרד בגבעת שמואל. בפסק הלכה חשוב ומאפשר פסק הרב ביגמן, ראש ישיבת הקיבוץ הדתי, כי "אפשר להקל בשמיעת קול זמר של אישה כאשר יש אומדנא ברורה של הקשבה תמימה לשירה תמימה".

אני חוששת לומר דברי ביקורת על פסק זה כיוון שהוא בעיקר אמיץ וחכם וסוגר פרצה שחרדים מבוהלים בקשו לפרוץ – יכולת לקיום סביר של חיי רוח ויצירה של נשים. אם נשים לא יכולות לשיר בפני גברים, הן לא יכולות למכור דיסקים ולהופיע בהופעות ציבוריות. האיסור להופיע בפני גברים כל כך מגביל מבחינה ציבורית וכלכלית, שהוא למעשה גזר דין מוות על שירה נשית, ועל כן אני בעיקר מברכת ומתברכת מהפסיקה של הרב ביגמן.

אבל

וכאן מגיע אבל גדול וחשוב שאין מנוס ממנו. אנחנו יצורים מיניים בדיוק כשם שאנחנו יצורים תבוניים. הקב"ה, החונן לאדם דעת, חנן אותו גם במיניות. כל פעולה שנעשה בחיינו היא גם בעלת היבטים מיניים, ושירה – על אחת כמה וכמה. שירה היא פסגה של חושניות ולטעון לקיומה של שירה נשית תמימה פירושו לעקר את השירה ממהותה ולעקר את הנשיות ממהותה. 'קול באשה ערווה' פירושו שהקול הנשי משדר מיניות (כך גם הקול הגברי) וזו טענה רגישה ונכונה.

הייתי מחליפה את המילה 'ערווה' אבל לא את הטענה עצמה. עצוב לי לחשוב על כך שנשים תתחלנה לבחון כיצד לנטרל את פעילותן היצירתית מיצריות על מנת להתאימה לדרישות דתיות. עצוב לי לחשוב שגברים יעשו כך לעצמם. הצירוף אמנות-מינית הוא טאוטולוגיה, שהרי זו המהות של האמנות. המיניות היא חלק מצלם אלהים שבנו למה לנטרל אותה?

הפתרון נמצא בשבוע שעבר ב'בית המדרש של הטוקבקים'

בשבוע שעבר חזר בית המדרש שלנו לרחש הטוב של תלמוד תורה. 'מים שקטים', 'הלל אלקבץ' ו'דודי, פ"ת' קיימו דיון ארוך, אישי ומלומד על משמעות הצווי האלהי של 'עקדת יצחק'; האם מבחנו של אברהם היה בקיום צו זה או בהתנגדות אליו ובקיום הצו הסותר: 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך'? אלהים מציע חוקים סותרים ובכך מחייב אותנו לבחור. במשחק הגדול של החיים אין אפשרות להיות בסדר עם כולם, צריך לקבל החלטות, וגם מי שלא מחליט – מחליט.

לכבד את היצירתיות או לדכא אותה?

ואולי השאלה האמיתית היא מה מספרים לנו היצרים המתעוררים שלנו ולמה אנחנו פוחדים מהם? חברי היקרים בבית המדרש – הכדור במגרש שלכם...

נ.ב

ברכות לחברות 'בת קול' – לסביות דתיות שהתאגדו באופן רשמי השבוע. אתן מלמדות אותנו שיעור חשוב באומץ לב ובהקשבה ל'צלם אלהים' היצרי והיוצר שבנו.