תהיה גבר. חנך את הילדים שלך

האבא הזה קורא יום יום בעיתונים וברשת עד כמה הוא בהמה, שוביניסט, מתעלל רגשית, מטריד מינית, מכה רופאים וחובט בגננות, והוא יודע שלא עליו ספציפית מדברים, אבל עדיין, הוא סופר עכשיו בדומיה עד עשר לפני שהוא מעיז להרים קול תקיף על בנו המשתולל.

לעתים נדירות, כשהיגיון שפוי וקדום דוחף אותו לנזוף בפומבי בילדיו, כי משהו בתוכו צועק לו שזה לא ייתכן שרודן קטן יקבל את כל אשר ליבו חפץ, הוא מתכווץ נוכח צווחותיהם החורקניות, ומשפיל ראשו למראה מבטי הביקורת החורכים שצדקנים שוחרי מוסר תוקעים בו. הוא מפנה את הילדים לאמא והולך לעבוד, לקרוא עיתון, לגלוש באיזו רשת או משהו.

כמה פשוט היה פעם להיות ילד

הוא חושב על אבא שלו, אבל לא מוציא את זה החוצה. "פעם היה כבוד", מתנגן בו המשפט, אבל אין מצב שהוא יגיד את זה. המשפט הזה נשמע גם לו אנטיקה מסריחה משמרנות. ובכל זאת, הוא נזכר כמה פשוט היה פעם להיות ילד. לא הכריחו אותו לשמוע הסברים טרחניים ומפורטים, הרשו לו להשתולל בלי חשש בחוץ, ואם היה מתקשה לשבת בדומיה בעת שיעור משעמם, היו זוכים תעלוליו לתואר "מעשה שובבות" ותו לא.

שום ריטלין לא נדחף לקיבתו בחיפזון, ושום שלישייה של אותיות לועזיות לא נקשרה לראשו ככתר של מסכנות. הוא מביט בקטן שלו, כולה בן שש, ויועצת בית הספר כבר מציפה אותו ואת אשתו במבטים מודאגים וחמורי סבר. מי זה הילד הבעייתי שהם מדברים עליו? ההרפתקן החמוד שמסמיק בהתלהבות בכל פעם שהם משחקים כדורגל בפארק? הוא מכיר את הגבר הקטן שלו יותר טוב מהם, אבל באור המשרדי הקר של חדר המנהלת הוא מרגיש כל כך אימפוטנט ובלתי רלוונטי.

תפוס פיקוד

איפה הוא היה כשהכללים השתנו? אפילו דנה השתנתה לו. חצי שנייה לפני הילד עוד היתה משעינה עליו ראש ונרדמת בתוכו, והוא היה עוטף אותה ומרגיש על גג העולם. היום הם הפכו לאחד. חנוטים מול מחשב, רפויים מדאגה. שני שותפים אחראים בקונצרן כלכלי קטן שממוקם בבן יהודה 56, קומה שלישית. העייפות ינקה מהם את הכוח לדבר, לגעת. הילדים טוענים את הבית בהמולה וחיים, אבל בימים חמים הכל נשמע לו כמו זימזום טורדני. יאללה, שירדמו כבר.

הוא כבר לא מבין מה העולם הזה אומר לו. נדמה לו שמאחורי כל השוויון הקר הזה הם צועקים לו: "תחזור, תחזור. רק שיחקנו בערכים אמריקאיים, לא התכוונו ברצינות. אנחנו לבד כאן ורע לנו. איפה הכתף שלך? איפה שמיכת הביטחון שהיית פורש עלינו? תחזור!"

את אחיו לצרה הוא פוגש פה ושם בקניון, משוטטים חסרי אונים מאחורי עדר רגליים קטנות, עיניהם נעוצות בנקודה לא ברורה בחלל, וסימן שאלה גדול חרוט להם על הפרצוף. כשמבטו פוגש לרגע במבטם, הוא מרגיש שגם הם שותפים לסוד. "לך על זה. אנחנו איתך", הם לוחשים לו באלם קול. "תפוס פיקוד. מישהו צריך לעשות פה בסדר", ורצים הלאה הלאה בלי תכלית ובלי תקציב.

אבל יכול להיות שזה רק בראש שלו.

הוא כבר לא מבין מה הוא צריך להגיד לילדים שלו. יום אחד הוא קלט שהוא אשכרה עוסק בחינוך. הוא תפס כמה זה חשוב לו. ללמד אותם. ללמד אותם על החיים, על איך מדברים, איך עובדים, איך מסתדרים בעולם הזה, איך נהיים בני אדם. איפה. הוא לא מעיז לשלוח יד ולכבות להם לרגע את המחשב. כשניסה, ניסרה את ראשו סופה של צוויחות ודנה שלחה בו נזיפת אם עייפה. "באמת שווה לך עכשיו הסרט הזה? חלאס, עוד שעה מקלחות ולישון. רד מזה", אז הוא ירד מזה.

"תעשה מה שבא לך"

כבר לא בא לו לצאת עם החבר'ה לפאב. מפגן של פאתטיות ששום בירה לא תחליק. "אנחנו לא גברים. אנחנו קריקטורה של גברים", מתנגנת לו בראש תובנה. בכלל, הוא זועם לתוכו, מי הם בכלל שיגידו לי מה זה להיות גבר, שיכלאו אותי בתוך סטריאוטיפ של כרס משתפלת, גרעפס וזיפים. הוא מקפיץ מהאלבום את אבא שלו את הדוד שלו חיים. היתה בהם נדיבות של מנצחים, כוח שקט שאף פעם לא כפה את עצמו, ומשפטים של חוכמה חזקה שמנחמים אותו מדי פעם.

בגיל 15 עשה גלים של מתבגר, בא לאמא, מת לעזוב את בית הספר. היא נתנה לו יד וכוס מים, ושאלה אותו אם הוא רוצה לדבר עם אבא. הוא הלך, עם חשש נעים בבטן. אבא היה בגינה. מעשב. הרים עיניים מחייכות וביקש ממנו להושיט אליו את המגרפה. הוא מסר אותה ודיבר איתו. איזה עשר דקות דיבר.

"אבל, אבא. אני באמת בהתלבטות".

"אז תתלבט".

"אבל מה אני צריך לעשות?"

אבא שלו השעין את המגרפה בכוונה יתרה על עץ. כל העסק לקח כמה שניות, לא יותר. אבא פתח פה ולב ואמר לו מה שאף אתר אינטרנט ותוכנית ייעוץ בשקל לא אמרה לו מאז: "גבר אמיתי לא משאיר את ההחלטה בידיים של אחרים".

הם שתקו.

באותה שבת בערב סידר את התיק וחזר לבית הספר למחרת. כשאבא נפטר ב-2002, הוא שמר פאסון בשבעה, אבל אחרי הקדיש הוא לקח את האוטו לסיבוב בים איפה שהיו שניהם זורקים חכה.

הוא בכה איזה שעה וחצי. זה הרגע הטוב האחרון שהוא זוכר כבר חמש שנים. לילה טוב גברים. אל תלכו לאיבוד.

מוקדש למתן ביעף, שהטור שלו עורר בי מידה שווה של חמלה וכעס.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית - מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.