סוכריית טופי
סאטירה, נונסנס, או סתם רצף של בדיחות פרטיות וסקסיסטיות? לירון סיני לא ממש מבינה מה "טופי והגורילה" מנסה להיות, אך לא חוששת להתוודות על אהבתה לתוכנית הביזארית של ביפ
"שמעי, זו המחאה האנטי מלחמתית הכי גרועה שראיתי בחיים שלי", כך סיכמה חברתי את הפרק של טופי והגורילה בנושא מוות, בו צפינו יחדיו בחדווה, בעוד מנחי התוכנית, מאופרים כגוויות מדממות, זועקים בזיופים כמה טוב למות בקרב
למען המולדת. יכול להיות שהייתי יכולה להתייחס ברצינות למה שהיא אומרת, אם רק יכולתי להתרכז לרגע אחד ולהפסיק לבהות בפרווה הצמרירית של גורילה או בשדיים העטופים בבקיני צנוע של טופי.
יש משהו משמח בתוכנית נישה, כפי שמגדיר אותה המנכ"ל של טופי והגורילה, שמגולם על ידי אגודל עם עיניים מודבקות. היא משודרת מאוחר או בשידורים חוזרים אינסופיים כדי למלא חורים בערוץ ביפ, וכתוכנית שמלאה בבדיחות נונסנס, היא יכולה להסתמך על כך שלא ייקחו אותה ברצינות. אולי זה מה שמאפשר לה לומר את מה שתוכניות סאטירה "רציניות", שחסרות מאוד אצלנו כרגע, לא היו מעזות.
"טופי והגורילה". מצחיק, ולפעמים זה גם מספיק (צילום: אלדד רפאלי)
מאז ש"הרצועה" נטשה אותנו לאנחות, אין ממש מי שימלא את מקומה. אז נכון, קוף עם תסביכי מיזנטרופיה ובחורה עם בגד ים ותו לא הם לא בדיוק ליאור אשכנזי וכלב עצום מימדים אוהד כדורגל, אבל זה מצחיק, ולפעמים זה גם מספיק.
טופי והגורילה מציעים פרודיה הזויה עד כדי בושה על תוכניות חינוכיות לילדים. לפעמים לא ברור מאיפה עלו לרועי צ'יקי ארד (יוצר התוכנית ואחד הכותבים) הרעיונות לפינות המשונות: "איש הזרת", גיבור על בגרביים שמתמחה בעיקר בסיוע בפתיחת עטיפות קרטיבים לעלמות במצוקה בחוף הים, פינת לימוד האנגלית בשחור-לבן עם טוד וטד שבעיקר שרים אחד לשני שירים מלאי חיבה, לעיתים כשאחד מהם יושב בגיגית, שמתורגמים לעברית ספרותית עד כדי גיחוך, או "טיפשונת" - ילדה קטנה שמסבה לעצמה נזקים פיזיים בלתי הפיכים ומזכירה מאוד בחדוות ההרס התמימה שלה את Happy Tree Friends הסאדיסטים.
המתח המיני בין טופי, אישה נאה וצעירה בלבוש מינימלי, לבין שוקי הגורילה, בובה פרוותית וכריזמטית, מרגיש כמו החלום הרטוב של קינג קונג אם היו מכווצים אותו ומגדילים את הבחורה, ונותנים להם להנחות תוכנית ילדים. שילוב זה גם גורם
לצופה (או לצופה הזו לפחות) לתהות בקול "מי אישר את הדבר הזה?" ובה בעת להישאר מרותק למסך ולהתגלגל מצחוק. הכול יחד נראה כמו רבע שעה של עולם שמציע גרסה חלופית של הטלוויזיה החינוכית, כפי שהיא נראית בחלומותינו הפרועים ולעיתים הגרועים ביותר.
כל פרק עוסק בנושא מהותי אחר - ממוות, דרך גוף האדם וכלה במה שהוגדר על ידי טופי כ"נושא החשוב ביותר בעולם": רייטינג. כשטופי (עודנה בבקיני) מנסה לנסר לגורילה את הרגל כדי להכין ממנה רגל קרושה והוא צועק לה שתמשיך כי הוא לא רוצה לחיות, אני עוצרת שוב ותוהה אם זו תוכנית סאטירה חתרנית במיוחד, או פשוט רצף של בדיחות פרטיות, חלקן סקסיסטיות להכעיס. למזלי הרב, אני משוחררת מהתהייה הזו, כשגורילה מרתק אותי בשיר מרטיט על ביקורו בתוך השחלה של טופי, איבר המין החשוב ביותר בגוף האדם. ואולי אי אפשר לפתור את הסוגיה הזו. חסרות לנו תוכניות סאטירה, חסרות לנו תוכניות נונסנס. אם טופי והגורילה משלבות את שתיהן בערבוב לא ברור ואני נהנית מזה, מה טוב.
