לא לאונס תרבותי
"אינני נמנה על המיגזר החרדי, אולם הפעם הזו אני עומד לצידם ומסנגר על החוק ועל עקרון הליבה שלו, הקובע כי אין לאנוס תרבות, גם לא באמצעות שוט תקציבי". הרב רוזן נגד הכפייה התרבותית
לפני ימים אחדים התקבל בכנסת חוק 'הישיבות הקטנות', ככינויו בתקשורת. החוק מתקצב את החינוך החרדי בגילאי התיכון גם אם הוא חסר 'ליבה'; מדינת ישראל הממלכתית פורשת חסות וכנפיים ותקציב גם למוסדות חינוך חרדיים ללא לימודי מתמטיקה ואנגלית, וללא שיעורים באזרחות, בספרות ובהיסטוריה.
"המדינה לא צריכה לתמוך בנבערים!", רעשה הארץ, "די לנו ברמת ציונים נמוכה של בני הנוער במבחני מיצ"ב ובתחרויות בינלאומיות במתמטיקה, פיסיקה ומחשבים אל מול אומות העולם! האם נגדל על חשבוננו פרימיטיבים?". המהדרין הוספיו: "ולא זו בלבד שה'ילידים' החרדים הם חסרי תרבות וערכים אירופאיים, אלא שהם גם מנציחים את דלותם; אינם משתכרים די למחייתם ובתנאי רמת החיים, גודל המשפחה ואיכות הדיור שלהם לא ניתן להעניק השכלה ראויה לילדים". המסקנה: "צריך לתרבת אותם, להעניק להם 'חינוך מחדש', לאלץ אותם להתפתח ולהסתגל לחיים המודרניים הנאורים!".
אינני נמנה על המיגזר החרדי, לפחות על פי זכות ההגדרה העצמית. לא אחת מתחתי בקורת על התנהלות הלכתית או מנהגית בשבט זה. אולם הפעם הזו אני עומד לצידם ומסנגר על החוק ועל עקרון הליבה שלו, הקובע כי אין לאנוס תרבות, גם לא באמצעות שוט תקציבי. גם אם אינני מסכים להשקפה החרדית הרווחת, המחרימה עד חרמה את כל מה שמכונה 'השכלה כללית' ו'תרבות המערב' – אני מתנגד בתוקף לכפייה תרבותית שהיא לא פחות מכפייה דתית.
בסרט הזה כבר היינו
במדינת ישראל חווינו מהלכים של 'כפיית תרבות'. בראשית שנות המדינה לוותה קליטת יהודי צפון אפריקה, ולא רק הם, בהלעטת מנת 'ישראליות' במצקת גדושה. גם בתוככי הציבור הדתי, ובודאי החרדי, היתה נטייה לאַשְכּנז את בני עדות המזרח, מתוך עמדה של מעין 'עליונות תרבותית', כביכול. עם פרוץ גלי העלייה הגדולה מחבר העמים, ובצידה העלייה הקטנה יותר מאתיופיה, נעשו ניסיונות מוטעים לנווטם לתרבות הישראלית. גם אם נחשוב שכך נכון וראוי ו"לטובתם" - ויתכן כי יש אמת בכך - אין דרך לכך! תהליכים תרבותיים וחברתיים אינם ניתנים לכפייה, ואפילו לא לשידול ולהטפה.התוצאה המתבקשת הייתה שהעלייה הרוסית התמרדה ופיתחה זרם רחב של תרבות סגורה, שלעיתים בזה לזו הישראלית. אכן, לא מעט מקרב עולי פזורות שונות השתלבו לחלוטין ונטמעו בהוויה הישראלית הדומיננטית, וכך אירע גם למזרחיים רבים השוחים בטבעיות במוסדות חינוך, בבתי כנסת ובבתי-מדרש אשכנזיים. אבל להכריח? הס מלהזכיר.
ברוח גישה זו משבח אני את יוזמי הזרם השלישי בחינוך הממלכתי, שאף הוא הוכרז לאחרונה, הנועד להעניק מנת יהדות מוגברת גם בבתי ספר חילוניים שיבחרו לזרום באפיק זה. מסלול זה עדיף על פני חלופה שהוצעה, להזריק בצו מגבוה לימודי יהדות בעורקי כלל מוסדות החינוך הממלכתי בישראל, כליבה הכרחית. אין דרך לכך. הלומד בעל כרחו חזקה עליו שלא יקלוט דבר, ואם יקלוט - במהרה ישתכח תלמודו, ובכל מקרה יתמרד ויפתח רגשות 'אנטי'.
מקוממת אותי גם נקודת המוצא הפטרונית, המונחת ביסוד הכפייה התרבותית הקבוצתית. מקובל עלי כי המדינה רשאית למשל, וכך עושה, לחייב הורים לשלוח ילדיהם למוסדות חינוך, ומעמידה קציני ביקור-סדיר לענוש את המשתמטים, כולל מקרב ההורים. מאידך, המדינה אינה יכולה לכפות נוהל דומה על מגזר שלם, על אוכלוסיה בעלת השקפת עולם שונה. אם יתפתח החוג המעדיף כי הילדים ילמדו בבית, באמצעות ההורים או קלטות ואינטרנט, גם אם אני מאד נגד - לא אתמוך בכפיית מסגרות חינוכיות.
דוקא העולם המודרני משאיר מרחב מחיה לקבוצות וליחידים שאינם זורמים עם כלל הציבור, ומעדיפים צידי דרכים. מנקודת מבט זו, המגזר החרדי נמצא משכבר הימים בעידן הפוסט-מודרני.
הרב ישראל רוזן הוא ראש מכון צומ"ת. המאמר המלא יפורסם בעלון המכון, "שבת בשבתו"
לפנייה לכתב/ת 
הרב ישראל רוזן
מומלצים
