למה בוער לנו לבקר הורים אחרים?

גילוי נאות: הטור הזה לא נכתב ברצינות מלאה. המונח העיקרי בו דימיוני לגמרי. כמו כן, ועל מנת לסבר את האוזן ולהסיר ספק, הטור הזה לא נכתב עליכם. הוא נכתב על ההורים האחרים. ברור לי שאתם, בדיוק כמוני וכמו זוגתי, צחים כשלג ונקיים טוטאלית מפגיעתה של תסמונת ה-PBS.

מה הסימפטומים והיכן נדבקים?

PBS ("סכינאות הורית" בשפת הקודש) היא בעצם תוצר לוואי דוחה של שני תהליכים מודרניים: שצף מדאיג של מידע לא מסונן במדיה וברשת על "איך צריכים לגדל ילדים נורמליים" מצד אחד, ותחושת הבלבול וחוסר האונים המציפה את ההורה המודרני מצד שני.

מכיוון שקשה לנו לקבל לעיתים את האמת הפשוטה והבוהקת לפיה יש אלף דרכים שונות ומשונות לגדל ילדים בריאים, אנחנו חשים אובססייה דוקרת ישבן להטיח גלוני ביקורת בהורים אחרים, שכן לא יעלה על הדעת שילדם יגדל בדרך כה שונה ועדיין יתחרה ברמות הנורמליות / אושר / הישגים של פרי בטננו המושלם.

א. התייחסות עמומה במכוון למראהו החיצוני של הילד האחר

עבור נשא PBS, צפייה בזוג הורים המתמוגג למראה תינוקם הינה חוייה בלתי נסבלת, שכן היא מאיימת על היות הבן הפרטי שלו הטוען היחידי לכתר "ריצ'ארד גיר ג'וניור". באם יישאל ישירות לחוות דעתו על עולל זה או אחר, הוא עשוי לנקוט באחת משתי טכניקות ההתחמקות דלהלן:

"הוא ממש בריון, מה?" – או במילים אחרות, הילד שלכם אינו אלא תפוח אדמה מפוטם ששינה דעתו ברגע האחרון והחליט להפוך לבן אנוש, והוא נראה ככפילו הננסי של טוני סופרנו, רק בלי הכריזמה, ההחלטיות והכישרון של הנ"ל.

"בוא הנה, היא משהו!" – אבל משהו לא מוגדר, אמורפי וסתמי, שלא מזכיר בכלום את נסיכת הפיות הקסומה, צאצאיתו של נשא ה-PBS, ששייכת כבר לקטגוריית ה"משהו-משהו".

ב. ניסוח הביקורת כשאלה

הלוקים בתסמונת לעולם לא יביעו את הסתייגויותיהם בצורה ישירה, אלא בפורמט של תמיהה כנה, למרות שגורלו של העולל שלכם מעניין אותם כטחורים דאשתקד. כך למשל, אם נשא ה-PBS סבור שאתם לוקים במיומנויות השמירה / השגחה על פרי בטנכם, ושחוש האחריות שלכם הוסר באופן כירורגי, הוא עשוי להתנסח כך: "זה בסדר שהוא עולה על עמוד החשמל עם הפאלם-פיילוט שלכם?"

ג. זריעת פראנויה

"כל החושד, הרי זה משובח", גורסים אנשי ה-PBS, ולכן הם עשויים ללבוש ארשת מהורהרת במחיצתכם ולשאול פתאומית בקול רך: "הוא נראה לכם בסדר?" ברגע שפניכם הלבינו לגוון התחתונים הרצוי, יבצע החולה נסיגה דיפלומטית וימלמל: "עזבו, זה בטח כלום".

השלב הבא בהפיכתכם לפודינג של היסטריה יהיה הפרחת שלל מונחי זוועה עדכניים לשיחה – PDD ,ADHD, דיסלקציה, והגראנד פינאלה – אוטיזם. כל אותה העת היה הצאצא שלכם שקוע בעלילותיו של בוב הבנאי בלי לדעת שפירשתם את חמש דקות השקט שהעניק לכם כתחילתו של חסך חברתי חמור וטרגי.

ד. הפרד ומשול

קיבלתם מחמאה מנשא PBS? התרחקו מהמקום בזהירות ודווחו לתחנת המשטרה הקרובה. מחמאות אלו נועדו ליצור חיץ ביניכם לבין ילדיכם, ולנהל מלחמת חורמה בכל גילוי של הרמוניה משפחתית.

דוגמאות נפוצות: "זה נפלא שהוא יכול לשחק כל כך הרבה זמן לבדו" (כלומר, הריני מכריז עליכם כמועמדים לפרס ההורים המזניחים לשנת 2007), או "כל הכבוד שאתם לא מתרגשים מהצרחות שלו" (או במילים אחרות, יא סמרטוטים חסרי אופי, בואו אלי הביתה ותראו כיצד התינוק שלי קופץ בצייתנות להבל פי, מביא לי את נעלי הבית ועוד מארגן לי משקה ראשון חינם).

הורים שנפלו קורבן לאנשי ה-PBS עשויים להתנחם בכך שלאחרונה גילו חוקרים במכון לצביעות מתקדמת תופעה הפוכה שזכתה לשם "אפקט הבומרנג" (או בארמית עתיקה: כול כלב ביג'י יומו): מצטברות ראיות לכאורה לכך שביקורתו המתמדת של הלוקה ב-PBS נועדה לחפות על היותו הורה מחורבן למדי, ובאופן מפתיע דווקא ילדו שלו מתגלה כתפלץ כעור ורודני, ודווקא בעיתוי הגרוע ביותר מבחינתו.

כאשר נחשף קלונו של הפציינט, קורבנותיו מתנסים בחוויה עזה ואינטנסיבית של צדק פיוטי / שמחה לאיד, והם ניגשים ובנימה אמפתית שאין בה מילימטר של כנות משיבים מנה אחת אפיים: "הכל בסדר? אפשר לעזור במשהו?" וכמו שגורס הפתגם הרוסי: נקמה היא מאכל שמגישים אותו קר...

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.