נו , הילדים עומדים בציפיות שלכם?
אתה יוצא לדייט ומצפה לחוויה נעימה ועתירת מגע, אבל הנערה חותכת את העסק אחרי עשר דקות. איך תגיב? הפסיכולוג גיל ונטורה מזכיר לכם שכשציפיות מתנפצות הגיוני להרגיש תסכול ואכזבה, אבל בקשר לציפיות מהילדים כדאי להיות יותר מודעים
"מה שיפה אצלנו הוא שאין לנו ציפיות מהילדים. הם חופשיים ומשוחררים להיות כל אשר יבחרו. איננו משליכים עליהם את רצונותינו. אנחנו רק מצפים שיהיו הם עצמם".
בוקר טוב, קוראים יקרים. שבו בבקשה. אנחנו צריכים לדבר.
ומדוע? כי ציפיות הן בסיס המלט של כל קשר בין אישי, שטחי או עמוק, של כל בדל שיחה ושל כל שאיפה או התנהגות. אין יצור אנוש שמקיים מגע עם אדם אחר ואין בליבו ציפייה. אי לכך ובהתאם לזאת, אין יחסי הורים-ילדים במזרח התיכון שמגיעים אליהם נקיים מציפייה. אנחנו מוכתמים בכל כך הרבה התנסויות, תקוות ואכזבות מן העבר, עד שהמבט שלנו אל ההווה יתבצע תמיד דרך המשקפיים שקנינו בחנות המזכרות של ההיסטוריה הפרטית שלנו.
אני עומד לדבר היום בנימה אקדמית רצינית על שני סוגי ציפיות של הורים בישראל: ציפיות שפויות וציפיות מטורללות. אבל רגע לפני שנשתכשך במים של שלב ב', בואו נתחיל כולנו בשלב א'. מהי בעצם ציפייה?
ציפיות – מה זה?
בעיני, ציפייה היא גשר הנמתח מן השכל אל הרגש. ילד קטן עובר חוויות, לומד, צובר ידע. זיכרונו הזעיר הולך ומשמין. עם הזיכרון באה הציפייה: הילד סבור שדברים צריכים להתנהל בעולם באופן X. כדור הארץ משלים סיבוב ועוד סיבוב. חלק מהציפיות מוכזבות ומתחלפות באחרות, חלק חסינות בפני שיני הזמן, וחלק פשוט חדשות. הוא גדל, ואיתו תקוותיו.
עכשיו, כל אימת שדודה ציפייה פוגשת את סבתא מציאות קורה לו משהו ברמה הרגשית. הוא יוצא לדייט ראשוני, מצפה לחוויה נעימה ועתירת מגע... וגורנישט. הנערה חותכת את העסק אחרי עשר דקות. הנה באים התסכול והאכזבה. התסריט חוזר על עצמו בחמשת הדייטים הבאים. עכשיו הציפיות שהתנפצו כבר מפגישות אותו עם האדונים עצב ודכדוך. אבל, במסורת ההפי-אנד האמריקאי, שיחה אקראית עם עמיתה לעבודה מטילה אל חיקו שמחה גדולה באופן בלתי צפוי. כגודל ההפתעה כן גודל הששון – ידידנו מצא את אהבת חייו.
ציפיות מנהלות את רגשותיך לא רק במימד הרומנטי. כל מי שהתנסה בנציג שירות שעשה מעל ומעבר להיענות לדרישותינו הקיקיוניות ("כן אדון ונטורה. יש לנו פלאפונים בגוון של חציל יווני") חווה רגע של נחת, וכל אדם שפגש עין בעין את הפקיד הלקוני והחצוף בגירסת המשרד הממשלתי יודע היטב את טעמה של הקריזה.
אבל היום נעסוק במדגם מייצג של כמה ציפיות הוריות בולטות, וננסה להחליט עד כמה הן אלמנט נורמלי והכרחי, ועד כמה מדובר במשהו ממש פויה.
ציפייה שפויה מס' 1: שהילד יהיה מאושר
אני לא ממש מגלה פה את אמריקה אם אני מצהיר שיש לכם השפעה לא מבוטלת על חייו של העולל העגלגל, ולכן, מפחיד ככל שזה ישמע, שמחתו של הילד ורגעי עצבותו תלויים במידה מסוימת במה שתעשו. אי לכך, הניסיון היומיומי של הורים לעשות טוב לילדיהם מחדיר בילדים הבנה יומיומית שיש מי שדואג להם, והבנה זו היא מרכיב תזונתי עיקרי בתבשיל הקרוי "ילד שמח". שורה תחתונה: ילד מאושר הוא ברוב המקרים פונקציה של הורים טובים.
ציפייה מטורללת מס' 1: שהילד יהיה מאושר תמיד
בואו נפנים את רשימת המילים הבאה היישר למחזור הדם שלנו: בדרך כלל, בגדול, רוב הזמן, לעיתים קרובות. ילד מאושר (וגם בוגר מאושר) חווה רגעים ואפילו תקופות של סבל, מצוקה, אומללות, תסכול והתחרפנות. מותר ורצוי לעודד אותו, לאמץ אותו אל ליבכם באהבה גדולה. אסור לראות בזה אינדיקציה לכישלון. לא שלכם, וחלילה לא שלו.
למעשה, היכולת של הילד להוציא את עצמו מתקופות אפרפרות אלו (בעזרתכם האדיבה) הינה אחת מתעודות הביטוח למצב נפשי תקין ובהיר בעתיד. בשפה מקצועית קוראים לזה "היכולת להתמודד".
אי לכך, כשפרי בטנכם מבואס, שננו את המנטרה בדומיה: "זה לא אישי, זה לא מופנה כנגדי, ואינני צריך להפוך את חיסול המצוקה לפרוייקט שאסתער עליו בחירוף נפש". איזי איזי. לפעמים מספיק לו לדעת שאתם שם אם צריך.
ציפייה שפויה מס' 2: שהילד יצליח
הישגיות. מילה טעונה בעולמנו המבולבל. בנקודה זו, חובה עלי לציין שמבחינתי העולם המבולבל יכול לקפוץ לי. אין לי שום בעיה עם הורים שדוחפים את ילדיהם להשיג דברים ולעמוד במטלות, במידת הסביר. שני נימוקים באמתחתי. הראשון מתייחס לדימוי עצמי. הדימוי העצמי של ילד הוא חוט השדרה הרגשי שלו, אותו יישא לארצות חדשות, ובעזרתו יעמוד בטלטלות החיים. אותו דימוי עצמי מושפע ישירות מההצלחות וההישגים שצובר הילד, כמו גם מגשם הפידבקים החיוביים שממטירים עליו אמא-אבא.
הנימוק השני (שנובע מהגורם הראשון) מתייחס לתופעת "כדור השלג החיובי". גדולים וחכמים תהו מהו הדבר שמוביל להישגים בצורה הטובה ביותר, ושנים ארוכות של מחקר ותובנה הראונו שהדבר שהכי מוביל להישגים הוא... הישגים. לא, אין כאן שגיאת הקלדה. ההסתברות לזכות בהישג ביום שלישי מזנקת לרקיע אם האדם חווה הצלחות בימים ראשון-שני. שורה תחתונה: ילד שהצליח יגדל בדרך כלל להיות מבוגר מצליח.
ציפייה מטורללת מס' 2: שהילד יצטיין
הצטיינות אינה הצלחה. הצטיינות נמדדת תמיד בהשוואה למשהו – לממוצע של קבוצה, לשיא קודם – והצטיינות מתייחסת תמיד לביצוע יוצא דופן, וביצועים יוצאי דופן, רבותי, הן תוצאה של צירוף נדיר של כישורים ונסיבות, ואלה, אחים יקרים, לא תמיד בשליטתנו.
ילד שהוא תלמיד מצטיין, ספורטאי מעולה או נגן מחונן זה דבר נפלא, בראש ובראשונה לילד עצמו. פעמים רבות עומדים מאחוריו הורים מדרבנים, שגם עבורם, אעפס, מדובר בדבר נפלא ומחמם אגו. הצרה היא, שעל כל שלישייה מרוצה שכזו, יש לא מעט פעוטות וזאטוטים שהאל חנן אותם בכישורים טובים עד סבירים מחד, ואת הוריהם במתת הדירבון הבולדוזרי מאידך. הצירוף הזה מוליד הרבה נסיכים בלי כתר, והרבה כוכבים שנולדים לדכדוך.
ציפייה שפויה ומטורללת מס' 3: שהילד יהיה כמוכם
הנה מלכוד התפתחותי חמקמק במיוחד. לפני שנים רבות טען איש אחד הרבה יותר חכם והרבה יותר אנגלי ממני ש"כל העולם במה". על הבמה הגלובלית הזו התפקיד שאתה ממלא בצורה הטובה ביותר הוא להיות "אתה". מרגע שממשיך דרכך הגנטי מזדכה על הרחם ויוצא, אתה מעביר לו תקופת חפיפה ארוכה ארוכה. אתה מוכר לו את העדפותיך, ערכיך, תקוותיך, טון דיבורך, והכי חשוב – את טעמך במוזיקה.
לא באתי לבקר אותך, ידידי, אלא לפרגן לך. הילד שלך חייב מודל. נקודת מוצא לחיקוי ולמרד. תן לו את המודל שאתה מכיר הכי טוב. אתה.
ועם זאת, ומבלי לפגוע בזכויות, ציפייה זו מגיעה למדרגות השטות אם אנחנו שואפים לשיבוט יתר של הילד. אם ניעזר באנלוגיה מוזיקלית, מומלץ לחשוב פחות כמו גיטריסט רוק, ויותר כמו פסנתרן ג'אז: אתה מציב את הסטנדרטים, והילד אמור לאלתר עליהם ולמצוא את סולמות החיים שלו. ברמת הקונספט, הילד שלך דומה לך יותר ממה שנדמה לך. ברמת היישום הספציפי, יש לו את הדרך שלו.
שלכם, בציפייה דרוכה לפידבקים, גיל.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
