פעילות ששת החושים

מי שחושב שדינוזאורים נכחדו מן העולם מוזמן לבוא אלי הביתה ולגלות שהם חיים וקיימים כמעט בכל פינה. לפעמים נדמה לי שהם פשוט שינו פאזה בתפיסה שלנו, עברו מעין תהליך של מזעור ובדרך כלשהי הסתננו להם היישר אל תוך הפאזלים, אל תוכניות הטלוויזיה ולארגזי הצעצועים.

מאחר וגם הבן שלי, כמו מרבית הילדים, נמשך דווקא לאלו הגרנדיוזיים, גדולי המימדים והאימתניים, הבנתי שאין מנוס, וכהרגלנו במשפחה נקטנו בגישה: "אם אנחנו לא יכולים עליהם, אז נאמץ אותם אל חיקנו". החלטנו להעביר אחר צהריים חם ולח בבית עם המזגן ובמצב רוח מיוחד של יצירה, לבנות בובת דינוזאור לתפארת ועל הדרך ללמוד משהו נוסף לחיים.

פארק הלא-נורא

אז מה היה לנו שם? היה את הטי-רקס המפורסם ואת אלה עם הכנפיים, את אלו עם המצנפת והקרניים וכאלו עם המון שיניים. היו ענקיים, היו גם קטנטנים ולמרבית הפלא, היו גם אוכלי צמחים. מה שמאוד הצחיק את הבנים שלי זה לדעת שגם מאכילת חסה, ברוקולי ומיני עלים וירקות הצליחו להתפתח כאלו חיות גדולות.

לצורך הכנת הבובה ביקשתי מאבא שימצא לנו שתי קופסאות קרטון שנשארו מהקניות של יום שישי. "אמא, איך עושים דינוזאור?" שאל אותי הבן בסקרנות. הסברתי לו שהדינוזאורים, גדולים ככל שיהיו, בנויים מאותם חמישה חושים כמו עוד בעלי חיים בטבע, גדולים וקטנים כאחד. אותם חושים שיש אפילו לתינוקת הקטנה שלנו.

"נתחיל מלמטה למעלה", אמרתי. "קודם כל, יש לנו את הגוף, נכון?" הצבנו את הקרטון הרחב במרכז החדר ומעליו הדבקנו את הקרטון הקטן בשביל הראש. הוא ניגש להביא את קופסת הצבעים שלו מהחדר ואמר: "נצייר לו רגליים גדולות וידיים קטנות כאלה".

חוש המישוש

תוך כדי ציור סיפרתי לו שלמרות שהידיים מסמלות לנו את חוש המישוש, אנחנו יכולים לחוש גם דרך שאר הגוף, והצבעתי לאורך העור שלנו כדי להמחיש לו במה מדובר. "גם בבטן וגם ברגליים?" הוא שאל. "כן", עניתי לו. "חוש המישוש מאפשר לנו להרגיש את עצמנו ואת הסביבה שלנו. דרך העור שעוטה את גופנו אנחנו מגלים אם קר או חם בחוץ, מה מוצק, מה נוזלי, האם יש סכנה לאחד האברים שלנו ואנחנו מיד צריכים להיזהר".

"שלא נקבל 'איה'?", "כן". עניתי לו והסברתי שאלמלא חוש המישוש, לא היינו מודעים לכך שבכלל יש לנו גוף.

 חוש המישוש: להרגיש את עצמנו ואת הסביבה

חוש הטעם

לצורך הכנת הפה גזרנו (בזהירות רבה) זווית משולשת מהקרטון העליון. בשביל המלתעות המפחידות לקחנו קיסמי שיניים, שברנו אותם לחצאים והידקנו פנימה. "איזה פה מפחיד!" הבן התרגש. "עכשיו הוא יכול לאכול את כל החיות!" הוא רץ מיד והביא את הסוס, הפילפילון והג'ירפה המצפצפת.

"תראי, אמא. הוא אוכל את כל החיות!" ורגע לפני שהוא עמד לתת לדינוזאור לנגוס בעסיסיות בפילפילון המסכן, אמרתי לו: "תדע חמוד, שאפשר להשתמש בחוש הטעם כדי לטעום עוד טעמים, מלבד פילפילון מפלסטיק. הלשון שלנו בנויה כך שהיא מגלה לנו אם מה שאנחנו אוכלים הוא מתוק, מלוח או...", "או חריף כמו שאבא אוכל", הוא הוסיף מיד. 

חוש הריח

"אני עושה לו שני חורים קטנים לאף, טוב אמא?" הוא ניגש לבובת הקרטון וחורר לדינוזאור שלנו שני חורים לנחיריים. "עכשיו הוא יכול להריח את הפרחים", הוא צחק. "נכון", עניתי לו והוספתי שבנוסף לפרחים, בעלי החיים משתמשים בחוש הריח כדי לזהות סכנה או כדי לאתר את הטרף הבא. "כמו הכלבים בגינה", הוא צחק והזיז את אפו. "נכון. לכלבים, לדוגמה, יש חוש ריח מאוד מפותח. הם יכולים להריח ריחות שאנחנו לא יכולים".

חוש השמיעה

כשהגענו להכנת האוזניים, הבן הזכיר לנו את סיפור כיפה אדומה: "למה יש לך אוזניים כל כך גדולות?" הוא צחק ודגדג את אוזניי. "כדי שאוכל לשמוע את כל מה שאתה מבקש ומיד להביא לך!" עניתי לו בקול מצחיק של סבתא.

ניצלתי את ההזדמנות כדי לתת להם דוגמא מוחשית ולקחתי את הדרבוקה הקטנה מסלסילת כלי הנגינה. "באוויר קיימים הרבה גלים של קול", הסברתי להם והנעתי את ידיי מעלה ומטה. "כמו גלים של ים?" הגדול שאל. "כן", עניתי לו. "אבל הם פה סביבנו", הם חיקו את תנועות ידיי בהתלהבות. הכאתי בעדינות עם ידי על גבי עור התוף והסברתי להם שהתוף בנוי בדיוק כמו מערכת השמיעה שלנו.

"כשגלי הקול מכים בו, בדיוק כמו שהיד שלי הכתה כרגע בתוף – אנחנו שומעים". "אבל יש הרבה גלים, אמא", הם צחקו והכו עם ידיהם הקטנות בנמרצות על הדרבוקה. "נכון, חמודים", צחקתי. "אבל למרות שיש סביבנו המון גלים של קול – אנחנו בעצם מסוגלים לשמוע רק את אלה שהאוזן שלנו בנויה לקלוט, ולא את כולם".

חוש הראיה

כשהוספנו לדינוזאור שתי מדבקות של עיניים, הבן כבר שמח עד השמיים. "אמא, עכשיו הוא רואה אותי, תראי!" הוא צחק ועשה לו פרצופים. "בגלל שהדינוזאורים כבר נכחדו מן העולם", הסברתי לו. "זה מקשה עלינו לבדוק ולדעת במדויק איך הם ראו דרך העיניים שלהם. אנחנו יודעים לדוגמא שיש בעלי חיים שמבחינים רק במספר קטן של צבעים או כמו סוגים שונים של עטלפים שממש בקושי רואים".

הקטנצ'יק לקח את שקית מדבקות העיניים והחל להדביק בכל עבר. "תראי אמא כמה עיניים יש לנו! עכשיו אנחנו יכולים לראות הכל!" הגדול צחק ושיתף איתו פעולה.

צחקתי איתם והסברתי שלמרות שכרגע יש לנו בבית כל כך הרבה זוגות עיניים, אם נרצה לראות צורות חיים קטנות מאוד נצטרך להיעזר במיקרוסקופ, וכדי לראות מקרוב את הירח ואת הכוכבים נצטרך להשתמש במשקפת או טלסקופ. כך שלמרות שיש לנו חוש כל כך מפותח כמו הראיה, עדיין יש דברים שקשה לנו לתפוס וזה מחייב אותנו להשתמש במכשירים שיעזרו לנו לראות טוב יותר.

חוש האהבה

לקראת שינה, הבן ביקש שנשאיר לו את האור בפרוזדור דלוק. הדלקתי את האור וניגשתי לתת לו נשיקה. "אתה יודע?" אמרתי לו, "חוץ מחמשת החושים שאנחנו מכירים, לאדם יש עוד חוש אחד. חוש מאוד מיוחד". "באמת?" הוא שאל בפליאה. "כן", עניתי. "ותדע שרק לאדם יש אפשרות לפתח את החוש הזה, ולא לאף בעל חי אחר".

"איפה זה נמצא, אמא?" הוא שאל בסקרנות והביט על גופו הקטן. "עמוק בתוך הלב, בהרגשה שלנו, נמצא חוש מיוחד שנקרא חוש האהבה. כשאנחנו משמחים מישהו אחר וכשאנחנו מתייחסים לאחרים באהבה ונתינה, הוא מתעורר בנו ומתחיל להתפתח".

הוא הביט באחיו ואחותו ישנים. "למשל, כשאתה נותן צעצוע לאחותך ומצחיק אותה כשהיא בוכה", המשכתי. "או כשאתה עוזר לאחיך כשהוא לא מגיע לבקבוק המיץ שמונח על השולחן", הוא חייך. ליטפתי את ראשו והסברתי לו שחוץ מגלי הקול ומכל הצבעים והריחות שנמצאים סביבנו, קיים כוח נוסף שנקרא כוח הטוב והנתינה, שאותו אנחנו יכולים להרגיש רק דרך אותו חוש של אהבה. "כשנֶפַתח אותו בתוכנו, נוכל לגלות כיצד מערכת הטבע בנויה ולחיות בה כולנו יחד, בהרמוניה ושלמות נפלאה".

מרגלית ונטורה, בת 34, אם לשלושה, עורכת תוכן וכתבת במגזין "קבלה לעם ".