כור 1988, העבודה 2008
המצב של מפלגת העבודה כיום מזכיר את זה של קונצרן "כור" לפני 20 שנה. בעבודה כבר לא יודעים מה לעשות לנוכח מצבה הבלתי אפשרי של המפלגה. הציבור פשוט לא רוצה לראות את ברק עם הידיים על ההגה - והסקרים מוכחים זאת
כשבני גאון ז"ל קיבל על עצמו את ניהול קונצרן "כור" ביוני 1988, הוא הגדיר אותו "מטוס ללא טייס שטס באמצע הלילה, ללא דלק, ללא מצפן וללא ספידומטר". במילים אחרות - מפלגת העבודה של 2008. בניגוד לכור ההיסטורית, שהמריאה בעקבות תהליך הבראה כואב, לא ברור אם למפלגת העבודה צפוי עתיד שכזה.
בכירי העבודה, שרואים את הסקרים המנבאים את התרסקותה של המפלגה, מחפשים דרך לצאת מהמשבר, אך לא יודעים כיצד. לפני קצת יותר משנה נבחר אהוד ברק לעמוד בראש המפלגה, אולם נראה כי בינתיים, הוא פשוט לא מתרומם. אך יותר משהוא לא מתרומם, הציבור לא רוצה לראות אותו מטפס מעלה וחג מעל. הציבור הישראלי מעניש את ברק על טעויות עבר, והתבטאויות הווה, ואולי גם על הפוטש נגד אהוד אולמרט וההתערבות הבוטה בבחירות בקדימה.
בעבודה כבר לא יודעים מה לעשות לנוכח מצבה של המפלגה. הציבור, כך מצביעים הסקרים, פשוט לא רוצה לראות את ברק עם הידיים על ההגה. האצבע על ההדק זה בסדר, משרד הביטחון זה בסדר, אומרים הישראלים, אבל לא יותר מזה. אפילו לבני ומופז הטירונים והשותקים עדיפים עליו, ובוודאי בנימין נתניהו. המספרים לא משקרים, ואף אחד לא יודע מתי בדיוק תצטרך העבודה ללכת לבוחר ולחטוף את מכת המחץ שלה.
לאף אחד גם אין הסבר מדויק מדוע מפנה הציבור את עורפו לברק. בגלל משרד הביטחון, בגלל וינוגרד א', או וינוגרד ב', משום שהוא שותק או משום שהוא מדבר. אם הוא נלחם על תקציב הביטחון לא אוהבים אותו, וכשהוא מגן על מערכת שלטון החוק ועל העניים - לא רוצים לראות אותו. כרגע נראה שהוא יחטוף בכל מקרה, מה שלא יעשה. ואולי, רק אולי, הוא פשוט משלם את מחיר התרפסותה ארוכת השנים של העבודה מול אריק שרון, ואהוד אולמרט וכל מי שהיה מוכן לזרוק לה כמה פירורים סביב שולחן הממשלה.
אופיר פינס אומר כבר זמן רב שהעבודה לא תצא מהמשבר עד שלא תקבל את הכרעת הבוחר: כשהיא מנצחת, היא מובילה. אך כשהיא מפסידה, היא צריכה לשבת על ספסלי האופוזיציה. עד כה, רוב חבריו של פינס דחו את ההצעה הזו בבוז. הבעיה היא, אומר פינס, שהציבור רוצה להעניש אותנו על זה. שום דבר לא יעזור. עשינו טעויות גדולות מאוד, ואנחנו משלמים על זה מחיר.
פינס ורוב חבריו לא חושבים שזו העת להחליף את ברק. גם בעניין הזה סוחבת העבודה טראומה לא קטנה, שנובעת מתרבות חיסול יושבי הראש שלה. כעת מנסים בעבודה להיפטר מהמנהג הזה, לתת ליושב ראש שנבחר את האפשרות להוכיח את עצמו. ובלי קשר, למרות מצבו הבעייתי של ברק, במפלגת העבודה אין היום מישהו שחושב, אפילו מול המראה, שהוא יכול להוציא את המפלגה מתוך המשבר שלתוכו שקעה.
פרץ שותק, בינתיים
גם מי שיש לו אינטרס לתקוף את ברק ולהרוויח נקודות - שותק. יו"ר מפלגת העבודה לשעבר, עמיר פרץ, מסתובב ברחבי הדרום, אבל נמנע מלהתראיין למרות הסקרים הקשים של ברק. פרץ לא רוצה שיאשימו אותו שפגע במפלגה או בסיכוייו של ברק להתרומם. הוא רואה את יורשו מאבד מנדטים בכל יום, אבל שותק, שומר לעצמו את מה שהוא באמת חושב על הכישלון של ברק.
ופרץ, כמובן, חושב הרבה. הוא חושב שברק כשל כשהחליט לנהל את המפלגה לבד, כשל שנמנע מלחבק את יריביו, וכשל כשהחליט להתנגח בקדימה ובראש הממשלה, אהוד אולמרט. אחרי הפריימריז בקדימה, אמר פרץ השבוע בשיחות עם מקורבים, העבודה תאבד עוד כמה מנדטים בסקרים. זו תהיה מכת מחץ למפלגה, מכה נוראה.
המומנטום שיווצר אחרי הפריימריז, מציין פרץ, יהיה קטלני למפלגת העבודה. עם זאת, הוא מאמין, איש לא יעיז לקום נגד ברק, ואף אחד לא ירצה לקחת על עצמו בשלב הזה את המשימה הבלתי אפשרית של הצלת מפלגת העבודה. כולם יחכו להתרסקות של ברק, ורק אחר כך ינסו להשתלט על העניינים.
לפנייה לכתב/ת 
