קורותיה של לילית בשדות הקטל של הדייטינג
הכותבת היתה מוכשרת בצורה בלתי רגילה, נקודת אור בביצת הבלוגים האפלה. היא תיארה אפיזודות בראיית עולם בשלה, מפוכחת ומשועשעת, ולמרות חוויותיה השליליות עם בני המין החלש לא הניחה לעצמה להידרדר לקלישאות ולרחמים עצמיים. הבנתי מיד מדוע היא מצאה חן כל כך בעיני נעמה. פרק 2
בפרק הקודם: את נעמה, ג'ינג'ית יפהפיה, פגשתי בשבוע הספר, אבל כעבור יומיים היא כבר טסה למרכז אמריקה לחודשיים.
התנדבתי להקפיץ אותה לנתב"ג בשש לפנות בוקר, למרות שלא ראיתי את השעה הזו מאז הטירונות ועל אף מחאותיה הנמרצות. היא התרצתה לאחר דיון לוהט בן עשר דקות, שבמהלכו שלפתי כל טיעון אפשרי, החל מהעליה במחירי הדלק ואי-בשלותו של שוק האנרגיה החליפית, דרך העובדה שחברת ההייטק בה עבדתי באותו הזמן סיפקה לי רכב צמוד, וכלה בחוסר התחשבותה בהוריה התשושים אותם תיאלץ לקום בשעות בלתי סבירות.
אספתי אותה לאחר ששתיתי בבית חמש כוסות קפה ולגמנו יחד את השישית בשדה התעופה. הרגשתי את השניות היקרות וחסרות ההתחשבות חומקות בזו אחר זו. כשהגיע זמן העליה למטוס התחבקנו ונפרדנו בנשיקה. היא הבטיחה שתוסיף אותי לרשימת התפוצה שלה במייל, ואני ידעתי שהסיכוי שישאר משהו מכל הדבר הנפלא הזה עד שתשוב קלוש ביותר.
עייף, שבור ומיואש גררתי את רגליי אל דירתי הצנועה, התחרטתי כשעמדתי מול הדלת והחלטתי ללכת לחוף במקום. התקשרתי לבוס שלי וזייפתי מחלה, דבר שלא היה קשה בהתחשב במצב הסדוק של הקול שלי.
לאחר שסיימתי לבהות בגלים חזרתי הביתה, הכנתי כוס שוקו מנחמת והתיישבתי מול המחשב, מנסה להסיח את דעתי בכל דרך אפשרית. לאחר שניות ארוכות של בהייה במסך הקלדתי את שמה לשורת החיפוש שמולי. ארבע תוצאות הופיעו, שלוש מתוכן של ארכיטקטית מוכרת למחצה ואחת נוספת היתה חתומה על שאלה בעברית עילגת בפורום המעריצים של מישהו.
לגמתי מהשוקו והקלדתי את המילים "ההבדל בין הפוך לקפוצ'ינו עשרה שקלים". בתוצאה השלישית הופיע הציטוט המדוייק, ואני לא יכולתי שלא לחייך חיוך מריר כשנזכרתי במבט הממזרי והשיער הבוער שנמצאים עכשיו הרחק מעל הים התיכון. אז מכאן את שואבת את הציטוטים השנונים שלך, חשבתי. רציתי לקרוא את מה שנעמה קראה ולדמיין אותה קוראת את זה. קבעתי לעצמי תזכורת מנטאלית לרכוש את הספרים עליהם המליצה והקלקתי על הקישור.
צחקתי בקול והצלחתי לדחוק את נעמה ממחשבותיי
"הבלוג של לילית", קידמה את פני כותרת אדומה-שחורה, וציורו המפורסם של ג'ון קולייר התנוסס בפינת העמוד. כותרת המשנה היתה "אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח" מספר ישעיהו. הפוסט נכתב לפני יותר משלוש שנים ותיאר בשפה קלילה ונוקבת את קורותיה של לילית השדה בשדות הקטל של עולם הדייטים התל-אביבי. במשך חצי שעה קראתי את כל הפוסטים של אותו החודש, צחקתי בקול והצלחתי לדחוק את נעמה ממחשבותיי, עד שחשבתי על כך שהנה הצלחתי לדחוק את נעמה ממחשבותיי, וזה החזיר אותה למחשבותיי. החיוך נעלם ונשארה רק מועקה בחזה. הקלקתי על הקישור לפוסט הראשון בבלוג הנהדר שמצאתי והלכתי להכין כוס שוקו נוספת.
התיישבתי לקרוא את הבלוג מתחילתו. הכותבת היתה מוכשרת בצורה בלתי רגילה, נקודת אור בביצת הבלוגים האפלה. היא פירסמה שירים וסיפורים, תיארה אפיזודות אנקדוטאליות בראיית עולם בשלה, מפוכחת ומשועשעת, ולמרות חוויותיה השליליות עם בני המין החלש לא הניחה לעצמה להידרדר לקלישאות ולרחמים עצמיים. הבנתי מיד מדוע היא מצאה חן כל כך בעיני נעמה. אוי, נעמה.
מתארת את מחשבותיה הכמוסות, מתוודה על אהבות וחטאים
המשכתי לקרוא, חודש אחרי חודש, בעוד לילית מתארת את מחשבותיה הכמוסות, מתוודה על אהבות וחטאים, תשוקות וספקות. היא תיארה חלומות, מסיבות, דייטים ופגישות בלתי שגרתיות עם חברים ותיעדה שימוש בחומרים אסורים וחוויות מיניות מפוקפקות ברהיטות ובמילים מדוייקות וקולעות שגרמו לי לגחך בהנאה. גיליתי שאני מאוד מתחבר לגישה שהפגינה כלפי החיים וחששתי שהנה אני נופל ברשתה האפלה של בחורה שמעולם לא פגשתי. הזכרתי לעצמי את נעמה, את השיער המרדני, את ניחוח הווניל הקלוש, והמשכתי לקרוא.
השעות חלפו כהרף עין, ואני נאלצתי להפסיק את הקריאה לטובת ליטר בירה בחברת שני חברים טובים בפאב השכונתי. הייתי זקוק לשיחת עידוד. כשחזרתי הביתה כבר השתעשעתי במחשבה להקליק על הקישור שהופיע בתחתיתו של כל פוסט ולשלוח מייל לאלמונית שהסעירה את מחשבותיי באותו היום, אבל החלטתי ללכת לישון במקום. חלמתי על נעמה.
למחרת הגיע מייל שנעמה שלחה מגווטמאלה סיטי, ואני הרגשתי דקירות געגוע בחזה כשפתחתי אותו ביד רועדת. בשורות ספורות היא סיפרה שהיא נחתה בשלום, שהיא בג'ט-לג מטורף ושהיא כבר מתגעגעת. למרות שהמייל נשלח ליותר מ-50 נמענים, דמיינתי שהיא כתבה את השורה האחרונה תוך מחשבה עלי. רציתי להשיב לה, אבל כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע נראה לי מגוחך וסתמי.
בחוסר חשק גררתי את עצמי לעבודה, הכנסתי את עצמי לבולמוס. דילגתי על ארוחת הצהריים א-לה הייטק שאורכת בדרך כלל כשעתיים, והבוס שלי היה מופתע ולא הסתיר את שביעות רצונו.
כשחזרתי הביתה באותו הערב תיבת המייל היתה ריקה עד כאב. המשכתי לקרוא את הבלוג המושחז בשקיקה והבטחתי לעצמי לכתוב ללילית מייל שנון עוד באותו הלילה.
הגעתי לפוסט האחרון, שנכתב יומיים לפני כן, וקראתי בהנאה על חוויותיה ואבחנותיה משבוע הספר. כשהגעתי לסוף העמוד החסיר ליבי פעימה – לילית תיארה שם את פגישתה הלוהטת עם בחור מקסים וחסר ביטחון שפגשה יום לפני כן כשעבדה כמוכרת.
לא הצלחתי להירדם באותו הלילה. הראש שלי התפוצץ מרוב מחשבות. לילית היא נעמה, ונעמה כתבה עלי בבלוג שלה. אני חצי-מאוהב בבחורה שבקושי מכירה אותי. בושה ותשוקה התחרו ביניהן כדי לראות מי תצליח להשאיר אותי ער עד שעה מאוחרת יותר.
בשלוש ומשהו לפנות בוקר השלכתי מעלי את השמיכה בתסכול והתיישבתי מול המחשב. אצבעותיי היססו רק לרגע בטרם החלו לנסח מייל לנעמה, אי-שם בצידו האחר של העולם. הרגשתי שאני מכיר אותה כפי שלא הכרתי מישהי מעולם ושמחתי על החלון הנדיר שניתן לי להציץ דרכו אל נבכי נשמתה. המילים זרמו מעצמן, ובסופו של המייל גיליתי שאין צורך לבצע כל תיקון או שינוי. חתמתי "מתגעגע, א." ושלחתי אותו לדרכו הפתלתלה דרך כבלים ולווינים אל השדה הפרועה שבניכר.
השינה הגיעה סוף-סוף.
- הפרק הבא: חודש שלם הוקדש למיילים ולמילים לנעמה
לפנייה לכתב/ת 
