חודש שלם היה מוקדש למיילים ולמילים לנעמה
חלק ניכר מזמני בעבודה היה מוקדש למחשבות על המייל שאשלח באותו הערב, והבוס שלי לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו. חלק מהמיילים היו מצחיקים, חלק היו מהורהרים וחלק היו אישיים עד מבוכה. מעולם לא השתוקקתי למשהו כמו שהשתוקקתי לחוש בשפתיה של נעמה. פרק 3
בפרקים הקודמים: את נעמה, ג'ינג'ית יפהפיה, פגשתי בשבוע הספר. כעבור יומיים נסעה לחו"ל. בהיעדרה, גיליתי את הבלוג המסעיר של לילית והגעתי למסקנה שזו נעמה. שלחתי לה מייל מתגעגע.
יום עייף ומורט עצבים עבר עלי למחרת, בעודי בודק את תיבת המייל בכל רבע שעה. כלום. סיימתי את עבודתי והלכתי לישון מוקדם. יום המחרת היה דומה, ובסופו בירכתי על בואו המיוחל של סוף השבוע. התמוטטתי לשינה נטולת חלומות בלי להתקלח והתעוררתי ביום שישי בבוקר לשני מיילים חדשים מנעמה.
בטרם אקרא אותם קמתי, התגלחתי, ציחצחתי שיניים ונכנסתי למקלחת רותחת. לאחר מכן הכרחתי את עצמי לבלוע ארוחת בוקר עם כוס קפה. את כוס הקפה השנייה לקחתי איתי אל המחשב.
המייל הראשון היה בתפוצה כללית וסיפר בקצרה על חוויותיה מהימים האחרונים, על שני האוסטרלים שהכירה בעיר ועל המסלולים המתוכננים. דקירות קנאה החלו להציק לי בבית השחי השמאלי לפני שהדחקתי אותן בכוח.
המייל השני היה ממוען אלי בלבד והיה ארוך ומפורט, מתאר מחשבות המשך למייל ששלחתי לה והתחלות של מחשבות חדשות משלה. הוא היה חתום בשיר הייקו קצר שכתבה בטיסה ובמילים "כתוב לי עוד! נ.". החלטתי לשלוח לה מייל אחד בכל יום.
היא השיבה פעם ביומיים-שלושה - מייל אחד כללי ומייל אחד אישי. חודש שלם היה מוקדש למיילים ולמילים. חלק ניכר מזמני בעבודה היה מוקדש למחשבות על המייל שאשלח באותו הערב, והבוס שלי לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו. חלק מהמיילים היו מצחיקים וחלק היו מהורהרים, חלק היו אישיים עד מבוכה וחלק כללו רק שיר, או ציטוט מספר. מעולם לא השתוקקתי למשהו כמו שהשתוקקתי לחוש בשפתיה של נעמה. באחד הימים דחיתי על הסף הצעת שידוך של אחד מחבריי בעבודה אפילו מבלי להתעניין בפרטים.
לאחר ארבעה ימים התחלתי לחשוש שאולי קרה לה משהו
ואז, לאחר חודש, הפסיקו המיילים להגיע. בהתחלה חשבתי שמדובר בעיכוב בלבד. אולי היא נמצאת באיזו מדינת עולם-חמישי נטולת אינטרנט. לאחר ארבעה ימים התחלתי לחשוש שאולי קרה לה משהו רע. לאחר שבוע התחלתי לקוות, למרבה הבושה, שאולי קרה לה משהו רע - האפשרות האחרת מילאה אותי בכאב. שנאתי את עצמי על שאפילו העזתי לחשוב כך.
התמדתי במיילים היומיים שלי על אף היאוש הקר שמצא לעצמו משכן של קבע באחד מחדרי ליבי. בכל ערב הייתי שולח מייל, ובסופו של כל מייל הייתי חותם "משתוקק לשמוע ממך, א."
לאחר שבוע ויום מהמייל האחרון שקיבלתי, באמצע כתיבתו הלילית של המייל היומי תחת הכותרת "מייל מלא רחמים", החרידה אותי לפתע דפיקה בדלת. דפיקה בדלת לאחר חצות בדרך כלל שמורה לבשורות רעות.
בדאגה קמת והלכתי יחף אל הדלת. "מי שם?" שאלתי.
לא היתה תשובה. נו טוב, אמרתי לעצמי, ממילא אין לי בדירה משהו ששווה לשדוד מלבד המחשב החבוט שלי. פתחתי בזהירות את הדלת.
"היי", אמרה נעמה, "התגעגעת אלי?"
לא הצלחתי לדבר. שוב היא הפתיעה אותי. אני שונא שמפתיעים אותי. אני אוהב שמפתיעים אותי. "נעמה...", אמרתי בשקט.
"אהה, אז אתה כן זוכר. אפשר להיכנס?"
התחבקנו חזק. הדלקתי את האורות והלכתי להרתיח מים בקומקום. חזרתי לסלון עם שתי כוסות קפה ושאלתי אותה "מה את עושה פה?"
היא חייכה חיוך עקום. "חשבתי שיהיו לך שאלות יותר מקוריות. החלטתי להקדים את הטיסה חזרה. רציתי לראות אותך. הייתי צריכה לעבור על תיבות הדואר של שלושה בניינים עד שמצאתי אותך. אתה לא מעריך את זה?"
"אין לך מושג כמה אני שמח עכשיו", אמרתי.
"אני חושבת שיש לי קצת מושג", אמרה. "התגעגעתי".
הלשון המושחזת שהפכה כל פרה קדושה לסטייקים
"גם אני". רכנתי אליה ונישקתי אותה. את הפה המלוכלך שהפיק כל כך הרבה חוכמה, את הלשון המושחזת שהפכה כל פרה קדושה לסטייקים.
היא היתה יותר שזופה משזכרתי, עובדה שהלכה והתגלתה ככל שנעלמו פריטי לבוש. ובעוד נשיקותינו הפכו לנשיכות רעבות ולאנחות הנאה על הספה הרכה לא יכולתי שלא לפחד לרגע שהכל חלום, שאתעורר והיא לא תהיה.
התעוררתי והיא לא היתה. אבל היא השאירה פתק בו הסבירה בכתב יד בוטח וקופצני שנאלצה לנטוש את הספה הנוחה שלי כדי להפתיע את כל החברים והמכרים. היא השאירה מספר סלולרי. הרגשתי מאוכזב מעט, אבל זכרון ליל אמש גרם לי להימתח בעונג ולפלוט אנחת סיפוק שהפכה לנהמת בהלה כשקלה עיני מה השעה בשעון הקיר.
ויתרתי על ארוחת הבוקר והגעתי לעבודה באיחור. פיציתי על כך על ידי ויתור גם על ארוחת הצהריים. התקשרתי לנעמה וקבענו להיפגש באותו הערב. בדרך חזרה מהעבודה עברתי במרכז המסחרי וקניתי מצרכים לארוחה שכללה סלט עגבניות ופלפלים אדומים, שני סטייקים עסיסיים, שני בקבוקים של יין אדום ואבטיח מתוק שבחרתי באמצעות כוחות העל הגבר-ישראליים שלי.
"ארוחה אדומה", חייכה כשראתה. היא נשקה לי. בבוקר המחרת היא עדיין היתה שם, מחבקת אותי מתוך שינה.
הימים הבאים היו נפלאים ואני הלכתי על עננים. נפגשנו מידי יום, אבל לרגע לא שבעתי ממנה. באחד הימים בעבודה, כשקראתי כתבה באתר חדשות על פגישת ממשלה לילית, נזכרתי בבלוג.
המשך הסיפור: ידעתי שלא כדאי, ובכל זאת הצצתי בבלוג שלה
לפנייה לכתב/ת 
