סליחה שטסתם

אני יודעת שאמרתי שאני פטריוטית, שאני אוהבת את המדינה, על כל הגוונים והמחלוקות שלה. אני עומדת מאחורי הדברים הללו. אבל יש פעמים שאין מנוס אלא להודות, רק ישראלים יכולים לעצבן ככה. רוצים דוגמאות? 

אנחנו, הישראלים, התברכנו בתכונה מעולה - הישירות שלנו. אם מנסים למכור לנו משהו, מיד ניגש לשאלה "מה ה-catch?" ולא נבזבז לאף אחד זמן יקר בחיוכים מזוייפים. אין לנו בעיה לפנות לכל אדם זר ברחוב ולהגיד לו בדיוק מה אנחנו חושבים, ובאותה המידה גם לא תהיה לנו בעיה להציל את חייו במקרה הצורך.

אך כמו כל אליה, גם בתכונה הזאת יש קוץ. זה דופק לנו את הנימוס. וזה בסדר, מי בכלל צריך נימוסים כשבחוץ 35 מעלות צלזיוס בצל ויש מבזק חדשות כל חצי שעה כדי להרגיע אותנו שלא פיספסנו שום דבר?

גברת הסליחות

למי יש זמן לשאול "how do you do", כשמעט הזמן הפנוי שיש לנו מתחלק בין עמידה בפקקים אינסופיים, קפיצות קטנות לסופר שמתארכות יתר על המידה כי אנשים פשוט לא יודעים לספור עשרה (!) פריטים, עז פה, עז שם וכל השאר. בשביל זה יש לנו את ה"אהלן".

דווקא עכשיו אתה חייב את הקפה? (צילומים: כרמית ראובן)

או שלפעמים זה "סליחה? אפשר שמיכה?" ובמקרים אחרים - סליחה, האוזניות שלי לא עובדות? סליחה, איפה השירותים? סליחה, מתי נוחתים? סליחה, מה זה ההרים האלה? מעל מה אנחנו טסים? (יופי, עכשיו אני צריכה להתקשר אל הטייס ולשאול אותו. והוא צריך לעזוב את העיתון ולהסתכל במחשב. מה נראה לכם שאנחנו, GPS מהלך?)

סליחה, המטוס מלא או שאפשר לשבת במחלקת עסקים? סליחה, את יכולה להגיד לזה שיושב לפני ליישר את המושב? סליחה, איך פותחים את הדלת של השרותים? סליחה, למה כל כך הרבה זמן תפוס? את יכולה לדפוק להם? נו באמת, לדפוק לבנאדם על הדלת של השירותים בשבילך? תדפוק בעצמך!

והדלת של השירותים במטוס נפתחת כשדוחפים אותה. גם כתוב עליה: "PUSH", כמו על כל דלת שנפתחת בדחיפה על הקרקע. והשירותים תפוסים הרבה זמן בגלל שאנחנו מגישים במטוס הרבה יותר אוכל ממה שאתם מסוגלים לעכל. יש לי גם תיאוריה שאומרת שמכיוון שאנחנו באוויר, בלחץ אטמוספרי נמוך בהרבה מזה שעל הקרקע, למזון קצת קשה יותר להתעכל. מה שאומר שהאדם שיושב עכשיו בשירותים, לא יושב שם אקסטרה זמן בשביל לסיים לקרוא את מדור הספורט בעיתון, אלא עובר חוויה לא נעימה שם בפנים, מה שיהפוך את החוויה שלכם אחריו, למשהו שהוא לא ממש טיול בפארק.

וכן, אפשר אוזניות, שמיכה, קפה, תה-לימון-סוכרזית, לדעת איפה אנחנו ומתי נוחתים, ליישר את גב המושב של זה שיושב לפניכם בזמני ארוחות, המראות ונחיתות. אבל אפשר לעשות איתכם עסקת חליפין: תנו לי דקה. תנו לסיים את מה שאני עושה כרגע. אני לא סופרמן.  

ניסיון שני: אולי בכל זאת?

בת הדודה של ה"סליחה" היא "אולי בכל זאת".

כשאני עוברת עם קפה במעבר ושואלת "קפה? תרצו קפה? Coffee?" (ככה זה, מכריחים אותנו לגוון את השאלה כדי לא להישמע מונוטוניים), אני מתכוונת ליידע אתכם שיש לי פה קנקן עם קפה, ואני מוכנה למזוג למי שרוצה.

אז למה לעזאזל תמיד יהיה מי שישאל: "תה?"

ואני אענה: "לא, קפה"

והוא ימשיך: "תה?"

ואני עונה "קפה!"

והוא חוזר על עצמו עם התה...

אפשר לנהל את הדיון הזה עד סוף הטיסה, אבל אני לא פוליטיקאית או קוסמת. מה שיש לי בקנקן זה קפה, גם אם אני אעצום את העיניים ואתרכז מאוד מאוד - הנוזל לא יהפוך לתה!

ויש את האנשים שבאים אלי למחלקת העסקים בתחילת הטיסה ושואלים: "סליחה,יש עיתון?" ואני תמיד עונה את אותה התשובה: "עיתון אנחנו מחלקים בטיסות שנכנסות לתל אביב, לא בטיסות היוצאות" (שזה בעצם להגיד בעדינות: עוד לא יצאנו מהארץ, אתה יודע מה העניינים. ואם לא, בפעם הבאה תקנה עיתון).

והתשובה תמיד תהיה: "אה..." (ואז מחכים וסופרים 3, 2, 1) "ואולי בכל זאת? את יכולה להביא לי ממחלקת עסקים? אני יושב ב-60D". לתשובה הזאת תמיד מתווסף חיוך מעצבן שנע בין הניסיון להיראות כמו מישהו שלא יודע שאין עיתונים למחלקת תיירים, לבין הניסיון להיראות כמו מישהו שטס כבר הרבה פעמים ויודע שיש עיתונים במחלקת עסקים ושלא ינסו לעבוד עליו. העיתונים - למחלקת עסקים, תבינו את זה. רוצים עיתון? שבו במחלקה הזאת. או תקנו.

ולמרות הכל

תכלס, על מי אני עובדת? כל העצבים האלה, כל ההתחכמויות והחיוכים והסליחות המרתיעות, זה חלק ממי שאנחנו. ישראלים.

היי, לפחות אנחנו לא יורקים אש לעבר כל מי שלא מדבר צרפתית (כמו עם איזה עם ספציפי אחד שיצא לי להכיר). אני אוהבת אותנו, הישראלים. לא הייתי מחליפה. לא מאמינים לי? סליחה?!

• לכתבה הקודמת של כרמית ראובן: טוב לטוס בעד ארצנו