יום בעיר: העין של אום אל-פאחם

חוסר כיס בקופות הערים הערביות והתנכרות מצד השלטון מונע מהן על פי רוב לנהל חיי תרבות פעילים, להקים מונומנטים, ספריות, מוזיאונים וגלריות. מרכזיהן ההיסטוריים נוטים להיות היסטוריים יותר משל הערים העבריות, אבל הם לעיתים קרובות מוזנחים ועצובים, ובכל אופן לא שמורים היטב. אי לכך, ערים ערביות נחמדות למדי אינן עשירות באתרים מעניינים לביקור. ערים אחרות סובלות מהזנחה כזאת שהנחמדות נעדרת מהן. כשמשוטטים במרכזה הישן של טייבה מזהירים עוברי אורח שוב ושוב מפני פשיעה. רוכל שמכר "ברד" מתוך עגלה, חילק לי כוס מיץ מתוק וקר בחינם וישב איתי ללמדני על אודות הקוראן. הוא אחז בידי, דיבר בהתרגשות ולמען האמת עשה לי את היום.

"בכמה תמכור לי את העין שלך?", שאל. "לא יודע, עשרה מיליון דולר", השבתי. "אתה רואה", אמר, "ויש לך שתיים כאלה, והשנייה עוד יותר יקרה, אז אף פעם אל תתלונן שאין לך חוסר כסף. אתה מולטי מיליונר". בזכות האיש הזה מתאהבים בטייבה, אבל לשלוח אליה מטיילים באחריות אי אפשר. במקום זה אפשר לצאת לוואדי ערה, לבחון את אום אל-פחם, העיר הערבית השנייה בגודלה בארץ אחרי נצרת.

אין באום אל-פאחם תחנה מרכזית. אוטובוסים לא נכנסים אליה ומוניות השירות מתל אביב לעפולה מניחות את המבקר בצומת שבפאתיה. מן הצומת הזאת לא ניתן לראות עד כמה גדולה העיר. היא נחבאת בתוך ביקעה דמוית קערה. כבר בצעדים הראשונים מתעוררת תחושה מרגשת של מעבר אל עולם אחר. את השלטים קשה לקרוא, מלבד כמובן הקשתות החד משמעיות של מקדונלד'ס, המתנשאות מעל אחד הקניונים.

המאמץ לקרוא את המילים החקוקות בשיש על פני אנדרטה מזמן אל תוך האווירה הנעימה את קדרותה של המציאות הפוליטית. האנדרטה הוקמה לזכר הרוגי אוקטובר 2000, אז ירתה משטרת ישראל לתוך המון מתפרע. אני מרכין ראש לזכר ההרוגים ומתוך צער על גורלם המורכב של החיים בארץ הזאת ממשיך במעלה הדרך, אל תוך העיר ההולכת ונחשפת.

פרסומת למקדונלד'ס בעיר של קניונים ומסגדים (צילום: ערן יופי כהן)

מרכז קסום

אחרי כמה סיבובים בכביש מזדקרים לפתע לפני שני בנייני מסגדים מרהיבים ממש, שניהם עטורים בכיפות זהב חרוטות. מבין כל ערי ישראל בורכה אום אל-פאחם בקו הרקיע המזרחי המרגש ביותר, אבל אין לדעת זאת עד שחודרים ממש אל תוכה. מול חנות למוצרי טבע ורפואה סינית מתפצלת מן הכביש סימטה, העולה לעבר אחד המסגדים. תוך כדי העלייה בסימטה נגלה שלט צהוב מאיר עיניים: "ממתקי אבו עלי" (דרך העירייה, פינת רחוב בלאל). נשמע כמו מקום טוב להרוות בו את הצמא שנוצר בטיפוס הארוך. זה באמת כך, והבקלאוות כאן פשוט משגעות.

ממשיכים מבסוטים אל המסגד (ומכלים את השתייה עוד לפני סוף הסימטה). הכביש תלול כל כך. מיבנה המסגד עצמו משמש גם כמרכז רפואי. אני לא מוצא בו כניסה נפרדת לציבור המתפללים ומחליט לחפש את המסגד השני. הדרך אליו עוברת בתוך צביר הסמטאות, שהוא מרכזו הישן של העיר. חלקן מרוצפות, חלקן סלולות וחלקן עפר. תערובת מטורפת של סגנונות בנייה וחיי רחוב שוקקים הופכים את המרכז של אום אל-פאחם לקסום. בכל עיר ערבית בינונית ישנו מרכז כזה, אבל כאן הוא גדול ושוקק יותר מבדרך כלל. אמנם יש בו עוני, אבל הכל תלוי בנקודת מבט, יהיו שיאמרו שהוא מלא במולטי מיליונרים.

התעייה ברחובות מענגת, וכמוה ההתבוננות בדברים בנאליים לכאורה: הנה בית קפה קטן, הנה כביסה תלויה בחצר תחת קנוקנות גפן, הנה אשכול בננות מחוץ לחנותו של ירקן, הנה קישוטי עץ מיוחדים הנושאים גגון מעל מרפסת, הנה דקל, הנה עץ תאנה. הנה אישה הולכת כשסל ענק של כביסה מונח על ראשה, הנה בית הקלייה "שעב" (העממי) ובו שוקולד טוב מבלגיה.

התבוננות בסיטואציות מקריות (צילום: יהונתן צור)

המסגד השני, הקרוי על שם הכליף עומאר, הוא פשוט מסגד (רחוב אל חטאב, פינת רחוב אבן רושד). אפשר להסיר נעליים ולהציץ לתוכו. כמה יפה! לא פחות משני יציעים נישאים מעל לקומת הבסיס שלו, בין קירות עטורי אריחים בהירים. הכיפה כולה גלויה כאן מלמטה ואיש זקן בכאפייה ממתין למתפללים אחרים שיבואו בקרוב. מרגע ששמים לב אליו ממהרים לכבות את הצלצול במכשיר הסלולרי, שלא להחריד את שלוות הקודש שבה הוא שרוי. מייד באותו רגע מתעורר הטלפון של הזקן עצמו ברינגטון מרקיד והוא עונה לשיחה בצהלה.

המשורר הסופי רומי סיפר באחד משיריו כי כשניגש הנביא מוחמד לנעול שוב את נעליו לאחר תפילה, בא נשר וחטף אחת מהן. מוחמד התרגז תחילה, אבל אז ראה שמתוך הנעל נפל נחש. המסקנה: מוטב לא לקונן על מפח נפש אלא לחפש כיצד יש בו למעשה תועלת או הצלה. אום אל-פאחם גדלה להפליא מאז אירועי 2000. עם ההגעה לכיכר אל-מידאן המרכזית חשים בהבדל. פעם ספק היה אם מצוי כאן ליבה של עיר, היום הוא פועם.

שבעי נופים ותאבי אמנות

זוהי המוסלמית בערי הארץ. כמעט ואין בה נוכחות נוצרית ולתנועה האיסלאמית אחיזה חזקה בה. אדיקותה של העיר הדירה מתוכה בשנים שחלפו חיי תרבות חילוניים. תיאטרון דיוואן אל-לאג'ון, למשל, עבר לנצרת. למרות הקשיים נותרה בעיר הגלריה לאמנות מיסודו של האמן סעיד אבו-שקרה (מרכז רחוב חיפה). אבו שקרה היה קצין בכיר במשטרת ישראל לפני שהחליט להשקיע את עצמו בגלריה. היא הוקמה בשנת 1996, שרדה את שנות המתיחות שלאחר אירועי אוקטובר 2000, ועברה למעון חדש סמוך יחסית לכניסה לעיר. אחרי תחקורי עוברים ושבים באשר למיקומה (שלטי רחובות אין כאן) מתנהלים לעברה במורד כביש המציע נופים נהדרים של העיר.

תצפית אל אום אל פאחם (צילום: משה מילנר, לע"מ)

גם אם מוותרים על פיסגת הר אסכנדר, שממנו ניתן להשקיף על הסביבה כולה, ועל המסע ברכב המוצע בחוברת נהדרת, שאותה ניתן לרכוש בגלריה עצמה, עדיין מגיעים אליה שבעי נופים ותאבי אמנות. תערוכת השעה היא מיני רטרוספקטיבה של האמן תושב חיפה שריף ואכד. יצירותיו, גם אלה הפוליטיות, שואפות אל אסתטיקה מושלמת וחמורה. המיפגש איתן הוא חוויה לפחות כמו המיפגש עם העיר שבה הן מוצגות.

הָדִיל, בתו של אבו-שקרה, מעלה אותי לגג להשקיף על העיר, מספרת לי על סדנאות הנערכות במקום ומראה לי חדרים המוצעים חינם אין כסף לאמנים מן העולם המבקשים ליצור כאן. מן הגג נראית פיסגת הר אסכנדר, אבל אתריה האמיתיים של אום אל-פאחם נעלמים ממנו: המסגדים אינם נראים מכאן, הגלריה עצמה נעלמת, והאתר המהולל ביותר של העיר נחבא מעבר לגבעות מדרום.

זוהי כמובן מסעדת אל-באבור, השוכנת על צומת אום אל-פאחם, במיבנה ישן ששימש פעם טחנת קמח (מקור המילה באבור במילה הצרפתית "וואפור", קיטור, כך הופעלה הטחנה). לטחנה ניתן כבוד מיוחד, היא הוסבה לאחת המסעדות המעולות בארץ. כשסעדתי כאן לראשונה ניגש המלצר והסביר: "אנו נמצאים בעונת האדמה, ועל כן כל הסלטים יהיו מן האדמה". הוא הביא צלוחיות מלאות בסודות קטנים עשויים מחרדל הבר ומשאר עשבים הגדלים בגבעות. כמעט לא נותר מקום לצוואר הכבש הממולא בתנור, לקבאב החלבי המוגש במעטפת בצק ולסיניה החמצמצת והמשגעת. מסעדת אל-באבור, כמו העיר בה היא שוכנת, היא הזמנה לחקירה עמוקה של המורכבות והיופי שבתרבות הפלשתינית-ישראלית. שווה להיענות להזמנה.

• מתוך "יום בעיר - 50 הרפתקאות עירוניות", אלבום חדש מאת יובל בן-עמי, הרואה אור בימים אלה בהוצאת מפה