יום בעיר: נפלאות חולון

אין מה לעשות, ינשולים מפחידים אותי. יצור הכלאיים העשוי חתול וינשוף שפסלו מוצג ברחבי חולון, סמל מיתוגה המחודש כעיר לילדים, מעורר חלחלה – העיניים העגולות, ציפורני הציפור, שילוב הכנפיים ואוזני החתול, כל זה ירדוף אותי הלילה עם שובי מן העיר. ובכל זאת נוסעים אליה, כי על חולון אי אפשר לוותר. ב-15 השנה האחרונות הפכה דווקא היא, שהיתה פעם פרברה המושמץ ביותר של תל-אביב, ל"בום טאון" ישראלית אמיתית, עיר מרשימה.

אפילו הכניסה לחולון מרשימה, מלכותית ממש. ממזרח לבית החולים וולפסון מטפסות במעלה גבעה מדרגות לבנות שמפל מים מלאכותי זורם ביניהן. הן מובילות אל ראש גבעה שפעם שכן עליה הכפר תל א-ריש. מן הכפר נותרו מיבנה אבן אחד ופילבוקס עשוי בטון. עמדה זאת היתה מוקדו של "מבצע חמץ" שנערך לפני הכרזת המדינה ומטרתו היתה כיתור יפו בכוחות ישראליים לפני כיבושה.

תל א-ריש (צילום: רון פלד) 

גם הדרך מן התל העירה זרועה בזיכרון היסטורי ממלכתי. זהו ציר מראה מקום שעוצב לכבוד שנת היובל לישראל. הוא עשוי אנדרטאות אבן המייצגות ערכים שונים בציונות, נקודות ציון היסטוריות ואת שכונותיה העיר. הוא עשוי לתפארת, אבל נראה מעט מיושן לאור הקו הגלובלי יותר שחולון הלכה בו מאז. גם כיכר קוגל שבהמשך הרחוב נראית מעט מנותקת מתנופת השינוי. האות י' אבדה משלטו של קולנוע רינה הסגור, וכיכר וייצמן המרוצפת שמדרום לצומת המרכזי של העיר מכילה תערובת של בתי עסק מן הז'אנר הישראלי העירוני המוכר: "מעדניית סווטלנה", "כלבו התאומות", "אחים מרסל, מוצרי בשר".

אבל מה רע בז'אנר הישראלי העירוני המוכר? רגע לפני פקידת נפלאותיה של חולון מתיישבים ליהנות מן הפשטות שבה. כיכר קוגל מלאה בתי קפה שיושבים בהם בעיקר בני הדור המבוגר. מתיישבים בקפה ששמו כנראה "טוסט, פרוזן יוגורט, בורקס טורקי". מדהים לראות כמה דברים יש בבית קפה ישראלי מן השורה: ברז בירה, מכונת אספרסו, בקבוקים של וויסקי ג'יי אנד בי ושל וודקה בטעם מנדרינות, גלידה "אמיתית בטעם דרום אמריקאי", מאפים סנדוויצ'ים, חביתות ובר לסלטים בהרכבה אישית.

כל הטוב הזה מעניק אנרגיה למסע ארוך שבארוכים בעיר שמתגלה באמת כמופלאה. את חולון לוקחים בפסיעות מדודות. אפשר גם לחלק את הביקור בה ליומיים או לשלושה, אפשר לעשות בה וויקאנד או חופשה של שבוע. מי היה מאמין.

המסע דרומה מתחיל לאורך רחוב ויצמן ועובר במהרה לשדרות הרצל המקבילות לו, שהן בעצם פארק ירוק מוארך המקיף שביל להולכי רגל. אלה מגיעים אל המרכז הישראלי לקומיקס וקריקטורות (רח' ויצמן 61), שנפתח השנה, ומה יותר חולוני מלעמוד בין קירות גבס מבהיקים של מוסד עדכני לתרבות ישראלית ייחודית?

את תוצאתם של מאמצים כאלה אפשר לראות במדיטק (רח' גולדה מאיר 6), הקומפלקס המרשים הכולל את תיאטרון חולון החדש, את ספרייתה הציבורית המרכזית של העיר, חדרי הרצאות וחלל תצוגה המשמש את המרכז הישראלי לעיצוב. היום למשל מוצגת בחלל התצוגה תערוכה העוסקת בהודו. יש בה צילומים של אפרת שקד ומוצרים פשוטים שנאספו מחנויות הודיות. חפצי היומיום ההודי נראים בחולון אקזוטיים ומרתקים. יש כאן מטאטאים ומגרפות, אוכף של גמל משוק הגמלים בפושקר, חפיסות של סיגריות, תער של גלב, מנקה לשון חד פעמי עשוי נחושת, אריזות קטורת וספר ילדים. בפעם האחרונה בה ביקרתי כאן היו אותם מכלי תצוגה מלאים בפינלנד.

אפילו הספרייה עצמה היא חוויה. ועצם השימוש במילה "אפילו" במשפט שכזה מראה על שחיקה עצובה ביחס הישראלים למה שאמור להיות ליבה של כל עיר ועיר. ספריית המדיטק היא היחידה בארץ המזכירה באמת ספריות באירופה ובצפון אמריקה. היא כוללת ספריית מוזיקה עניפה, שניתן להאזין לאוצרותיה, חדרי קריאה מוארים וספרים, ספרים ספרים.

סיפורים בחולון לא מתקיימים רק בתוך הספרייה. ממשיכים מן המדיטק אל תוך שכונת קריית פנחס אילון החדשה, חופן של בנייני דירות בהירים שכביכול לא אמור להימצא בו דבר מעניין. אפילו העצים כאן עדיין רכים, צעירים וחשוכי צל. אלא שביניהם מסתתרים סיפורי ילדים. גני-הסיפור החולוניים, המפוזרים ברחבי העיר, הם אולי גני השעשועים לילדים המוזרים בארץ. כל אחד ממיתקני הגנים מבוססים על ספר ילדים ובכל גן יש גם פעילויות מיוחדות לילדים ולמבוגרים הקשורות לסיפורים. הנה למשל בגן הזה שאני נקלע אליו ברחוב מוטה גור – פסל של "הכינה נחמה" מאת מאיר שלו. האמנית ישראלה הר-גיל יצרה ראש אדם ענק קבור באדמה עד מחציתו, שבראשו נטעה הכינה נחמה שמשייה וכיסא נוח.

גן-סיפור לדוגמה (צילום: יפה רזיאל) 

האווירה הילדותית בהחלט מכינה את הקרקע לגולת הכותרת של הביקור בחולון: מוזיאון הילדים שבפארק פרס (מפרץ שלמה 1 פינת שדרות ירושלים). המוזיאון מבוסס על פעילויות שונות שילדים עוברים כקבוצה. גם למי שכבר אינו ילד, זאת הזדמנות נפלאה להירשם לאחת הפעילויות המרתקות ביותר במוזיאון: "דיאלוג בחשיכה", חוויה המאפשרת לאנשים רואים לנוע במשך קצת יותר משעה בתוך עולמם של עיוורים, לנווט בחושך מוחלט, לחצות רחוב מדומה, להשתמש בחושים שימוש רענן, והעיקר: לשוחח עם מדריכים עיוורים בפתיחות על עיוורונם.

רחל המדריכה מדברת לכל אורכו של המסלול, המתחיל בביקור בגן ציבורי חשוך ומסתיים בקפיטריה אפלה, שבה מוצעים למכירה חטיפים ושתייה. היא מדריכה בבטחה ובנועם בתוך העולם, כפי שהיא חווה אותו, עולם שעבור הרואים הוא מפחיד ומוזר. מעבר לרחבה נמצא האולם שבו נערכות פעילויות "הזמנה לשקט", המעניקות מושג על חוויית החירשות. גם זו מרתקת. יש לשוב לחולון בהקדם עם אותה מידה של סקרנות ופתיחות.

טבעת הטיול המקיפה את העיר מתעקלת אל שדרות ירושלים, ומובילה אל שני גנים שכדאי לשבת בהם ולעכל את החוויות החולוניות המגוונות. למעשה מתגלה גן הקקטוסים ע"ש יהודית ונחום ערד כסגור אחרי שתיים בצהריים. הוא מתאים יותר למי שיערוך את הטיול בעיר בכיוון ההפוך. הגן השני – גן יפני, המצוי במורד הרחוב ופתוח בכל שעה, מתגלה כמקסים. מים מפכים בו, ספסליו מוצלים, סלעיותיו מעוצבות למופת. קסם של הרי הוקאידו בלב מישור החוף.

נדמה שחולון לא יכולה להציע יותר, אבל היא מציעה עוד הפתעה, ושוב, בתוך שכונה רגילה לחלוטין למראה (שמי שישוטט בה יגלה גם גדר חיה גזומה מהממת בצורת פיל). מדובר במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית (רח' ירמיהו 16), אחד ממוסדות האמנות המתקדמים ביותר בארץ. זוהי למעשה גלריה אוונגרדית ונועזת שמצאה את דרכה איכשהו אל מיבנה בית ספר בשכונת נווה ארזים. בדומה לגלריה ברבור הירושלמית, החולקת את אותו גג עם גן ילדים, גם כאן ניתן למצוא אמנות חברתית בועטת, בעיקר במדיום הווידיאו.

קשה לתאר את התערוכה שנתגלתה בין מסדרונות המרכז. אלוהים יודע שקשה לתאר וידיאו. בעצם, קשה לתאר את חולון בכלל. כל כך הרבה פרטים יש בה, שאפילו הינשולים משתכחים במהרה מן הדעת, והיא מתמלאת חוכמה וידע רעננים.

• מתוך "יום בעיר - 50 הרפתקאות עירוניות", אלבום חדש מאת יובל בן-עמי, הרואה אור בימים אלה בהוצאת מפה