חקירת הכשלון בבייג'ינג: את מי תחקור, מובארק?
האולימפיאדה נגמרה אך הרוחות בעולם הערבי עדיין סוערות: נשיא מצרים הורה להקים ועדת חקירה שתבדוק את כשלון המשלחת הלאומית ובתקשורת הערבית מלגלגלים עליו: "מי יחקור את מי? האם הממשלה תחקור את יו"ר הועד האולימפי שהוא גיסו של הנשיא ודודו של יורש העצר - השולט בפועל במדינה?"
גם נשיא מצרים, חוסני מובארק, לא שבע נחת ממה שראה ושמע. עד כדי כך רגז הנשיא המצרי עד שהורה השבוע להקים ועדת חקירה "לבדיקת נסיבות כשלון המשלחת המצרית לאולימפיאדה". משלחת גדולה זו, בה היו כ-177 ספורטאים, שבה רק עם מדליית ארד אחת, בג'ודו, למרות תקוות גדולות מאד לפני המשחקים (נשמע מוכר?) ותפסה את המקום האחרון ברשימת המדליות יחד עם מדינות קטנות ממנה כמו טוגו, מולדובה, אפגניסטן ועוד אחת - ישראל. הוועדה הוקמה במהירות, בראשותו של השר לעניינים חוקתיים, מופיד שיהאב, וההמלצות בדרך.
נוהא עבד-רבו ממצרים בהתמודדות מול שרה סטיבנסון מבריטניה, בקרב על מדליית הארד בטקוואנדו במשקל של עד 68 קילוגרם, באולימפיאדת בייג'ינג. הבריטית ניצחה (צילום: AFP)
אבל איכשהו, לא כולם משוכנעים כי הוועדה הזאת תשנה משהו בהישגים הספורטיביים של מצרים. בוטה מכולם היה עורכו חד העט והלשון של היומון "אל-קודס אל-ערבי" היוצא לאור בלונדון, עבד אל-בארי עטואן. "זה יפה שהנשיא חוסני מובארק הורה להקים ועדת חקירה, אולם השאלה היא האם כל שאר הדברים פועלים כמו שצריך במדינה, ואילו היוצא מהכלל הוא ההצלחה של מצרים באולימפיאדה בלבד? האם התעשייה המצרית מתפקדת ומצליחה לייצר טילים המגיעים למרחק של 3,000 ק"מ? האם תוכנית הגרעין המצרית נמצאת על סף איזון אסטרטגי עם הכוחות האזוריים ועם המעצמות אשר מאיימות על הביטחון הלאומי של מצרים כמו ישראל? האם הצמיחה בכלכלה המצרית הצליחה להגיע אל כל המצרים? האם בתי החולים מתפקדים כמו שצריך, האוניברסיטאות המצריות כובשות את המקומות הראשונים ברשימות העולמיות והמים הצליחו להגיע לכל בית, כפר וישוב?", הצליף עטואן במאמר מערכת שפרסם ביום רביעי.
הסיבות לכישלון - השחיתות והעריצות
ועוד הוא כותב: "לפני הכל נאמר כי מצרים היא המצפן, הדגל והמגדלור של האומה הערבית. היא הארץ החשובה ביותר המובילה את האומה הערבית אל הפסגה או אל השפל. כשהיא מתעוררת, כולנו מתעוררים יחד איתה, כשהיא דועכת, כולנו דועכים... השיתוק שאחז במצרים בשלושת העשורים האחרונים הוא זה שהוביל אותנו אל המצב הרע בו אנו חיים כיום... על מקבל ההחלטות במצרים ועל החבורה המקיפה אותו להכיר בכך כי מצרים אחוזת שיתוק וקיפאון לא רק בתחום הספורט - אלא גם בתרבות, פוליטיקה, כלכלה, חינוך, תקשורת, בריאות ועוד. כל אלה היו תחומים בהם היא הצטיינה מהבחינה האזורית.
"איפה התרבות המצרית שהסעירה את הדעת בעולם הערבי לאורך מאה שנה או יותר? היכן התקשורת המצרית שגיבשה את התודעה הפוליטית באומה הערבית? היכן הדרמה המצרית שנכנסה לכל בית והפכה את הלהג המצרי לאהוב יותר מאשר הלשון הספרותית? הנשיא מובארק אינו צריך להקים ועדה כדי לדעת את הסיבות לכישלון הספורטאים המצרים. כל תינוק בכפר המצרי הנידח ביותר יודע היטב כי כל תחלואיה הנוכחיים של מצרים הם בשל 'השחיתות והעריצות'. מצרים נתונה לתהליך של חטיפה לאור יום על-ידי קבוצה מצומצמת של מושחתים שאינם רוצים שאיש יצטרף אליהם. הם חיים במועדונים סגורים כדי לא להתחכך עם בניה של מצרים ולא לראות את פני העוני, הרעב ותורי הממתינים ללחם.
"וחוץ מזה, מי יחקור את מי? האם הממשלה תחקור את יו"ר הועד האולימפי שהוא גיסו של הנשיא ודודו של יורש העצר - השולט בפועל במדינה? ועל מה תתנהל החקירה? על נסיעתם של יותר ממאה ספורטאים על בסיס פרוטקציה ושחיתות ולא על בסיס יכולת ורצון לרומם את שמה של מצרים בזירה הבינלאומית? האם זה הגיוני שמצרים, בעלת ההיסטוריה האולימפית העמוקה, מגיעה לשפל המדרגה בחברת מדינות קטנות ממנה ובעלות היסטוריה ותרבות דלה משלה, שמעטים יודעים היכן הן נמצאות על המפה כמו טוגו ובורקינה-פאסו?".
אך עטואן לא היה היחיד ומצרים אינה היחידה שזוכה לביקורת. חוסיין שובאכשי, בעל הטור ב"א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון, סבור כי הבעיה עמוקה יותר ונוגעת בכל פינה בעולם הערבי. בטורו "אולימפיאדת הביקיני" (מעין משחק מילים בין בייג'ינג לביקיני בערבית), לא היסס לבוא חשבון עם היעדר תרבות ניהול נכונה במדינות ערב.
"זרם הבדיחות על תפקודן המתסכל של הנבחרות הערביות במשחקים האולימפיים בבייג'ינג לא פוסק. נראה כי מדליות הזהב הבטוחות אותן הן יכלו להשיג היו יכולות להגיע לבטח מ"ריצת המרתון אחרי המים", "התחרות על פת הלחם מדי הבוקר", "הכניסה לבתי חולים בדילוג מעל מכשולים" או, וזו המועדפת על כולם, "מציאת עבודה אחרי סיום הלימודים באוניברסיטה".
שובאכי מוסיף: "לאחר שמבינים כי חקירה רצינית לא תהיה וכי מה שיהיה הוא הטלת אחריות על החוליה החלשה שתזכה לעונש בכפפות של משי, יש להתמקד בהשתתפות הערבית באולימפיאדה בסין באופן אובייקטיבי ונטול רגשות זעם. כיצד יכולים היו הערבים להשיג הישג כלשהו במשחקים וזאת כשההתעניינות בספורט אינה חלק מהתרבות ואינה חלק עיקרי מיצירתו של אזרח שווה מגיל קטן? הספורט הפך רק לאמצעי כדי להשתיק את ההמונים ולהעסיק אותם ובמיוחד באמצעות 'הסם הקולקטיבי' הידוע בשם 'כדורגל'. הצלחה והשגת הישגים יגיעו רק באמצעות ארגון ותכנון מוקדם, וקביעת תוצאות ברורות - כפי שעשתה סין לאחר שקיבלה החלטה לקדם את הספורט במדינה. כל אלה הוציאו את סין מעידן של נחשלות ואפשרו לה להרוויח את אמונו של הציבור ולהצטרף ככוח למדינות העולם הראשון".
ממנים מקורבים בפרוטקציה
"אולם, הערבים עודם שבויים באורח החשיבה של המזל והמקרה. הם מדברים רק על 'מתי' (תבוא המדליה) ולא מה צריך לעשות (בשבילה). כשהם מתווכחים איתך הם מביאים דוגמאות כמו סעיד עוויטה והישאם אל-כּרוז' (מגדולי האצנים האולימפיים למרחקים ארוכים) והם שוכחים כי הדוגמאות הללו רק מעידות על הכישלון העצום, שכן הן דוגמאות פרטניות שיוצאות מהכלל ושלא ניתן להיאחז בהן. הכישלון הספורטיבי הוא אסון חדש המעיד שוב על הכישלונות הגדולים של הניהול בעולם הערבי, המתבסס על מינויים בפרוטקציות ושל מקורבים למשרות ניהוליות ועל עבודה המתבססת על אמון במקום על יכולת. תחת אווירה קודרת זאת לא יהיה זה מפליא אם מנת חלקה של משלחת המורכבת מ-177 ספורטאים תהיה מדליית ארד אחת. אולימפיאדת בייג'ינג ותוצאותיה עבור הערבים הם פרק חדש של כשלונות המצטרפים לרשימה העצובה, הכוללת את האוניברסיטאות הערביות, בתי המשפט והפרלמנטים הערביים. האולימפיאדה הבאה תהיה בלונדון והאנגלים מבטיחים הפתעות. הלוואי והבולטת בהן תהיה תחרות מיוחדת בנחירות במהלך השינה - עבור הערבים".
למרות שהביקורת מופיעה בעיתונים היוצאים לאור בלונדון, אין לזלזל בעוצמתה. דווקא האולימפיאדה האחרונה היתה דוגמה מוצלחת לאופן שבו ניתן לשמוע היום ביקורת עצמית גלויה יותר מאי פעם. האם זה ישפיע על ההישגים בעתיד? זו כבר סוגיה אחרת לגמרי.
