איך קורה שהורה רוצח את הילד שלו?

רוז מתה כנראה מוות נורא. התקשורת כיסתה בשמיכה מאסיבית כל פינה במוות הנורא. אחיה הקטן לזוועה מראשון לציון הוא הכוכב התורן של עמודי החדשות. שוב אנחנו אלופים בלשאול את השאלות הלא רלוונטיות.

הורים שהם פצצה מתקתקת

בישראל של 2008 מצויים כרגע כמה ורדים ושושנים שעומדים להיגדע, נתונים למרותם של הורים, שאם היו מדייקים בתיאור העצמי שלהם היו מכנים את עצמם בשם הנאות: "פצצה מתקתקת". הטור הזה נכתב עבור אותם קורבנות עלומים של העתיד. נתחיל... נתחיל בהתבוננות בשמיים.

במעבר חד ואפל, גם רצח של פעוטות בידי נושאי אמונם, עונה לקריטריונים של אירוע יוצא דופן, אבל בהחלט לא חד פעמי. מדובר כאן בצירוף גרוטסקי של כמה גורמים, שהתקבצו להם לתערובת רעה.

הטריגר הוא... מה לעזאזל משנה הטריגר. הילד בכה, הילד צרח, הילד נשם לכיוון הלא נכון. קיבינימאט על הניצוץ. חומרי הבעירה של השריפה הזו חשובים הרבה יותר. הנה אמירה פרובוקטיבית: אותם חומרי בעירה מצויים במינון זה או אחר אצל כולנו, במשעולים האפלים והיצריים של הנפש.

כולנו לעיתים נתקפים חמת זעם על הילדים, כולנו מייחלים לעיתים, בסמטה שקטה נדירה, לתסריט שבו הילד יניח לנו קמעה ויעלם מחיינו לזמן מוגבל, למען נוכל להשיב את נפשנו. איננו רוצחים את ילדינו לא משום שנפשנו צחה ונקייה ממרכיבים אלו – אלא משום שאנחנו יודעים לשים להם רסן, לעצור אותם במישור הפנטזיה ולא להקיא אותם אל קרקע המציאות. אלתו של השוטר הפנימי שלנו – ויהיה זה צו מצפוננו או רגישותנו לאיסוריה של החברה - כבדה וחמורה אצל רובנו המכריע.

א. שליטה לקויה בדחפים אצל ההורה

לא היעדרם של הדחפים האלימים – אלה כזכור מצויים בכולנו - אלא חוסר היכולת לשים להם גבול נאות, היא מאפיין בולט של מתעללים. בין אם אותו אדם היה מוכר כקריזיונר, מהיר חימה, או אימפולסיבי - יש לו היסטוריה של נפיצות, שהתחילה הרבה לפני שהילד ראה את אור העולם.

ב. הערכה עצמית נמוכה

קלישאה פסיכולוגית מוכרת ואכזרית. אדם שאינו חושב טובות על עצמו, שבז לעצמו במסתרים, חזקה עליו שיוציא את מרירתו על אחרים. למען הצדק הסטטיסטי, חובה עלי לציין שרוב ידידינו בעלי הדימוי העצמי הנמוך מוצאים להם ערוצים נבזיים, אך לא קטלניים, לפרוק את התסכול. הם ציניים, עוקצניים, מרימים קול, משקרים – אך רובם המכריע אינו מטפס לדרגת רוצח. שוב אני מזכיר, נדרשת כאן אינטראקציה בין כמה אויבים.

ג. כישורים חברתיים לקויים

כמו שהטיפה לנו המורה רגינה בכיתה ד': "רק מי שלא יודע לדבר במילים מדבר בידיים!". במבט מפוכח לאחור, היה הרבה מן הצדק בנזיפה שלה. חוסר היכולת של המתעלל הפוטנציאלי להסתדר עם בני אדם מתבטא במחיצת יצורי אנוש מכל הגילאים – בין אם מדובר בבני 3 ובין אם מדובר בבני 30. מיומנות חברתית סבירה דורשת מהאדם להתאים את עצמו במידה מסוימת לאדם שמולו – לקצב השיחה שלו, לטון הדיבור, לתחומי העניין שלו. בקיצור, להיות גמיש. בקצה השני של הסקאלה עומד חסר היכולת החברתית – נוקשה, בלתי מסתגל והתגובה שלו ללחץ חברתי נקודתי – בין אם מדובר בסכסוך עם הבוס ובין אם מדובר בבכיו המטריד של העולל, עשויה להיות בלתי צפויה. מאוד בלתי צפויה.

ד. ילד שמצוי בגיל המסוכן

כן, רבותי. יש שיטתיות בטירוף הזה. ילדים בגילאי 2-4.5 הינם הבחירה המועדפת של מתעללים ומזניחים. תינוקות עד גיל שנה וחצי יכולים להיות נודניקים נוראיים, אבל משום שניידותם ועצמאותם מוגבלת, הם מטילים פחות עומס פיזי ורגשי על ההורה. הם לא יכולים לבלגן את הבית ולגרום נזקים באותה אינטנסיביות של בני השנתיים ומעלה, ולכן ישנה סבירות נמוכה יותר שחמת הרצח של ההורים הקרימינלים תפגע בהם.

בני החמש ומעלה יכולים לשגע פילים, כמובן, אבל משום שכושר החשיבה שלהם ויכולת התקשורת מתקדמים בהרבה, הם מסוגלים, יחסית, לגייס עזרה ולהזעיק מושיעים אפשריים ביתר יעילות. קשה יותר (אך לא בלתי אפשרי) להורה מתעלל להסוות את הגיהינום שהוא מעביר את צאצאיו בסוף גיל הגן.

אי לכך, מי שמצוי בטווח הגילאים הנ"ל, הינו מספיק עצמאי בכדי להכעיס עד אימה הורה בעל שליטה עצמית מינימלית מצד אחד, ומצד שני, מספיק חסר ישע מכדי להתגונן בפני זה שקם עליו להורגו.

ה. ציפיות בלתי ריאליות בכל הנוגע לגידול ילדים

התפיסה הרומנטית, לפיה חווית ההורות הינה פשוט רצף ארוך של רגעי אושר קסומים, מפחידה אותי עד מוות. היא מפחידה אותי כי אין בינה ובין הורות אמיתית יומיומית ולא כלום. היא מפחידה אותי כי אני לא יודע מה יעשה אדם הממתין ללידת צאצאו בכורו כשיגלה שהמציאות טופחת על פניו בכאפה אדירה. כשמרחבי הזמן ומשאבי החופש הטרום תינוקיים ילקחו ממנו באבחה קרה, הוא עשוי להתפרק. הכנה מנטלית ראויה היא דבר חיוני לא רק לפני טירונות או לפני ניתוח. היא עשויה להציל חיים.

ו.האגוצנטריות הקטלנית - תפיסת הילד כמחסום בפני האושר האישי

ככל שהתסכולים של ההורה מצטברים, בוחן המציאות שלו מתרסק. הוא מביט בילד, אבל במקום לראות שם איש קטן שמנסה בדרכו העיקשת ללמוד את העולם ולהבין אותו, הוא רואה שם אויב. הוא רואה שם קיר שניצב בינו לבין האושר המובטח, השקט המיוחל, וכל אותם פינוקים והנאות שהפעוט המנוול גזל ממנו.

לעיתים יהפוך הילד לסמל לכישלונותיו של ההורה, ולעיתים יהווה קלף מיקוח בקרב של ההורה מול העולם (הילדה הודיה קדם ז"ל נרצחה בידי אביה לפני מספר שנים כאקט נקמה של האב בגרושתו). בכל מקרה, אין התייחסות לאותו פעוט אומלל כאדם בפני עצמו, אלא כמשהו שמסמל משהו אחר.

ועוד לא דיברנו על חלקה של החברה המודרנית בטרגדיה הזאת. זו חברה מתקדמת ומוכשרת ששועטת קדימה, ודוחקת את ההורות לשולי עמודי החדשות, למדורים משניים בעמודים הפנימיים. היא מוכנה לתת להורים וילדים את מרכז הבמה רק כשהם צונחים למעמקי קטסטרופה. לא הגיע הזמן שנשנה את זה?

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.