עד העצם

כולם הסכימו איתי. לא היתה תגובה ראויה לבשורה שהם נשאו מלבד הטחת גופי בקיר, שוב ושוב, ושוב. בגלל ההסכמה, בגלל שלא היה להם כלום לתת לי מלבד משפט אחד, הם הביטו בי דקות ארוכות, לא מושיטים יד, לא מנסים לגעת, למנוע. זיהיתי מיד את הבשורה שהביאו לי. "ריני מתה." הכרתי את המשפט הזה. רק עכשיו הוא נולד, אבל אני זיהיתי אותו, שנינו היינו יחד באותו הרחם. חמקתי ממנו כל חיי, גידלתי את ריני והטבעתי אותו בתהומות הנשייה. ריני גבהה, והוא התפייד. עכשיו הוא פה ואני רציתי לבקע מתוך עצמי את התשובה שתטביע אותו שוב. שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, לא?

רציתי שיפסיקו אותי, רציתי שיחזיקו אותי, שירחיקו אותי מהקיר, ואז, אחרי, כשאפסיק להשתולל, ייתנו לי סוודר של ריני, להחזיק בו כדי להירגע. בתוך הסוודר הנה יד ועוד יד, ריני. היא פה. אבל ד"ר נוֹר, הראלה הפסיכולוגית והאחות רות עמדו סביבי בחדר, כל אחד בנקודה אחרת, ממלאים אותו. והדם ממלא את פני, הטעם המתכתי שלו מתמוסס בפי עם ריח השמפו שנודף משערותי שנדבקות אליו. זו לא חפיפה, אידיוט, מה אתה נרטב, מה? זה הדם של ריני שנשפך לי על הפרצוף. שמישהו יבוא אליה, שמישהו ייגש, רופא? יש רופא באולם? כל חושי חדים כמו סכיני נינג'ה ברחוב בודד ומיילל.

אני קולטת את אוושת צעדו של ד"ר נוֹר. הוא מתקרב אלי ואני שולפת ציפורניים. אני אעקור לו את העיניים אם הוא ייקח ממני את הקיר. רות מעגלת את זרועותיה לכיוון המותניים שלי, כנראה מתכננת לאחוז בהם בעוד הוא מנסה להרגיע אותי. כל מה שנדרש כדי להדוף אותם אל העבר השני של העולם כבר מוכן. אני צריכה רק עוד כמה הטחות בקיר והכול יהיה חשוך מסביב, ואז אוכל להתחיל מההתחלה, כמו שצריך.

אף אחד לא ימנע ממני את הכמה הטחות האלו. הקיר טוב אלי, גדול ושם. ואז הקיר נבקע לשניים. זה הרגע שבו זה סוף־סוף קורה, שיוצא ממני משהו מלבד הדם. הקול שלי מגשש את דרכו החוצה. צרחה ניחרת, צרודה, פצועה ושואלת, אני נהדפת לאחור. הקיר מתגלה כדלת שנפערת אל תוכי ואלי. אני נופלת על הרצפה. ד"ר נור, האחות רות והראלה שועטים אלי באחת. ד"ר נור מרחיק לי את הידיים לצדדים, בעוד רות נועצת בי את מחט זריקת ההרגעה. הראלה רק מתבוננת בי, מחכה שאתן לה מזור כלשהו לנקיפות המצפון על כך שלא הכינה אותי לדבר כזה בשיחות המיופייפות שלנו. היא לא ידעה. היא לא מכירה את האכזריות של החיים. זה היופי שבהם, קטלניים בלי פשרות.

"איך? איך? איך היא מתה?" הקול הצרוד שלי מבקש לדעת. "ששש... בובה'לה. יהיה בסדר. את תהיי בסדר עכשיו, את תראי. תראי מה עשית לראש היפה שלך. מה יש לכן אתן, הילדות היפות? למה ככה, בובה'לה, למה? כואב הלב, מה שאתן עושות לעצמכן. ששש... תירגעי, אין לך מה לבעוט. ריני רצתה למות. את ידעת את זה, שהיא במצב לא טוב, נכון? בשביל זה באת אחריה. היא כנראה לא יכלה יותר. מצאנו אותה הבוקר. יפה, כמוך, הראש שלה בתוך השירותים. ריני בסדר עכשיו. יפה כמוך. את תהיי בסדר." האחות רות לא מפסיקה ליילל, לקונן, הקול שלה, כמו החדר, מעופף. מתרחק ומתקרב. איפה אני? מה אני? איפה ריני? למי אני אחזור?

ריני, אני אחותך. אנחנו השתיים שבספירה לאחור, וכשסופרים לאחור, שתיים זה לפני אחת ולפני אפס. עכשיו אני נרגעת. אני יכולה להפסיק לרצות, להפסיק להילחם בהם, בבשורות שלהם. לא יכול להיות שריני טבעה בשירותים. ריני לא התקרבה לשירותים. היא הלכה אליהם רק כשכבר לא יכלה להתאפק. ריני פחדה מהשירותים. היא תיעבה את השירותים. השירותים הם אני. אני הבולמית. ריני האנורקסית. זה אנחנו, זה החדר המעופף שלנו. זו המציאות שהעיפה אותנו קיבינימט, כל יום אחורה, קדימה, קדימה, אחורה. אני משתטחת כמו קרפיון שנרגע בתום פרפורי הגסיסה שאחרי המהלומה החדה. אני נושמת חלק עכשיו. נמרחת על האדמה.

אני חבל ארוך, שיכול להימשך לשני הצדדים. זה בסדר, ריני פה. אני מרגישה אותה. מריחה את הריח שלה. היא קרובה. נכון, בדרך כלל אני מרגישה אותה לפנַי ועכשיו היא מאחורי. אבל העיקר שאני יודעת שהיא פה. לידי. אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. הקרפיון מחייך חיוך רחב ולא מש מהרצפה. האחיזה שלהם מתרופפת, ידיהם נוטשות אותי, העקצוצים העצבניים שבים אלי. אני מתחננת שלא יעזבו אותי, הכרית הקטנה שבסוף כל אצבע מאדימה בבקשה שלא ירפו ממנה. אבל אני דמומה כמו הבוקר הרע הזה, שכל משתתפי המערבון, עד לניצבים הזוטרים, חוררו אותו בכדורי רוביהם.

ממקום משכבי אני רואה את הדלת נפתחת, ואל תוך הקיפאון שלי חודר משהו. עיני קולטות במהופך זוג נעליים שחורות. סוליותיהן עבות, חזקות, פוסעות בבטחה לעברי. פסיעותיו מפרות את דממת המוות שבתוכי. סוף־סוף אדם שמביא בשורת חיים החלטית לתוך הריקנות. "צאו החוצה, תשאירו אותי איתה לבד". אני עוצמת את עיני. הגעתי לגן עדן. טוב לי ושלֵו, אני יודעת שעכשיו אני בטוחה, אני לא צריכה לדאוג עוד לאוכל, ומה יגישו מחר, ואם יהיה מספיק, ואיך אקיא, וכמה, ושלא יישאר בי כלום. ואם יישאר מה יקרה לי.

מי יתנקם בי, ומאיזו פינה הפעם. אני בגן עדן. למטה הבלגן חוגג בריקוד ואלס רחב. איפה תמר? תמרי, איפה את, מתוקה? איפה את, ילדה יפה? בואי, חמודה, אל תפחדי, ריני גילתה משהו. עולם טוב יותר. היא מחכה לך. בואי. הוא משחיל את ידו מתחת לעורפי, מרים את ראשי לעבר כוס המים שהוא מערה אל פי. אני בוכה אל תוך המים, מה שמפיח בהם בועות ומקדים קנה לוושט ועוד כל מיני בלגנים שגורמים לכך שאיחנק. איזה גן עדן ואיזה נעליים. עוד פעם את גונבת דברים שהם שלה עכשיו. מאיפה היה לה כוח להגיע עד גן עדן? איך היא הצליחה לעבור את כל הדרך?

היא כבר לא יכלה ללכת ואף אחד לא נתן לה כיסא גלגלים. גם לא כאן, במחלקה להפרעות אכילה. כאן היא אישפזה את עצמה כשהבינה שהמוח הגבישי שלה מתפורר, שהיא כבר לא זוכרת דברים. רק אז, כשהבינה שהיא מאבדת שליטה במחשבתה הצלולה, היא התאשפזה. ואני, אחותה המוחרמת, אני המגורשת מגן עדן, מבבות עיניה, הלכתי אחריה לכאן כמו מוכת ירח, כי לא יכולתי אחרת. כי ברע וברע וברע אנחנו יחד, ובטוב אנחנו מתגעגעות זו לזו. כי ככה טוב לנו, להתגעגע.

גם כשנרדמנו בכל ערב בחדר שבו בילינו את כל ימינו, צוחקות מחוויה אחת ויחידה, בודדה כמו כלב, שחלקנו ושהספיקה להצחיק אותנו עד לשד מהותנו, התגעגענו. גם כשתיארנו אחת את השנייה אחת באוזני השנייה, כאילו לא היתה האחת נוכחת לצד השנייה, אהבנו כמו שתי נשמות תאומות שלא מוצאות גוף אחד לשכון בו, ולבנו מתרסק בשל כך. בכל יום עוד חתיכה מתפוררת, כמו השיניים שלי מההקאות היומיות, כמו העצמות של ריני מבריחת הסידן. אני מביטה בו. איש עם שתי עיניים גדולות, שמבטן בהיר כל כך כאילו יש עוד עין שלישית, נעוצה בעור שביניהן. לאהוב אותו, זו המשימה.

כשהכול מסביב נגמר, יש ליצור יבשת חדשה. הדרך היחידה היא לצעוד, לרמוס אותו באהבה. הוא חוזר על מה שכבר בישרו לי, אומר שריני אחותי היא גופה מוטבעת בשירותים. אני אצית את עיני

בשבילו עד שהעשן יערפל וישכיח ממני הכול. זו הדרך להתמודד עם כל הרוע שהעולם מפיל עלי. כששונאים אותך, כשמתקיפים אותך עם גזרות שמד, תחייכי יפה־יפה, תנצנצי מאהבה. אולי זה ימנע את המכה הבאה. או לפחות יעכב אותה בכמה שניות, שבהן הצד שכנגד יהיה הלום מתגובתך הבלתי צפויה. בלש טוב, בלש טוב, אין כמוך. אני אלטף אותו עד שארבע גפיו ירעדו מתשוקה.

מי שטוען שהוא בלש במשטרת ישראל ומעז, בתוקף סמכותו, להפוך את המציאות למילים, חורץ את גורלו. אני כול־יכולה. וגם ריני. אם היא בחרה לטבוע היום, בעשרים ושמונה בחודש, יום שני, אז היא ידעה בדיוק מה היא עושה. היא עדיין יודעת. המוות שלהם אינו המוות שלנו. אנחנו חזקות, האחיות טיראן. כישפנו את הטבע במשך שנים, ואנחנו נמשיך. כי בשביל זה יצרו אותנו.

"גברת טיראן? תמר, את בסדר?" הוא לא יודע מה לעשות עם שרוולי מעיל העור שלו. אני לא עונה כי האהבה שלי אליו עדיין לא מוכנה. אני עדיין עסוקה בלהזכיר לריני מי אנחנו.

"את צריכה עוד מים?" מילותיו לשות את השטן בתוכי. אסור ללוש שטן שכבר נאפה. כל נגיעה מפוררת אותו. "אסור לנו לשתות מים בין הארוחות במחלקה הזאת." אני אומרת בקול שמנסה להתייצב, מניחה לראשי לנשור אל תוך כף ידו. הוא תומך בו. אני שלווה. כל איברי פזורים בתוך הריסות חיי. לא מתפרצת, לא נובחת. הוא הכלב. אני הקולר. "זה מקרה טרגי, באמת. כרגע, על פי כל הסימנים, אחותך ככל הנראה התאבדה. את ידעת שאתמול בערב היא הודיעה שהיא עוזבת את המחלקה, נכון? אני מבין שכולם ידעו, שניסו לשכנע אותה שלא.

היא היתה מוכנה לזה, אם זה מנחם אותך, היא ידעה טוב מאוד מה היא רוצה. היא השאירה מכתב." "ואת כל זה היא אמרה לך?" אני מביטה בו במבט מובס. יש בו משהו שאי־אפשר שלא לאהוב, ריסים ארוכים, שחורים משחור, גבות עבות וצפופות, בוהקות כאילו מברשת לכה עברה עליהן זה עתה. חולצת המשבצות שלו מגוהצת למשעי עד שבא לי להתכרבל בתוכה, אילו היה בי כוח להניע מי מאיברי. אני שומרת את מעט הצלילות שנותרה בי כדי לנסות לקלוט מה היה שם. פה. שם. "אם... אם... תרצי תוכלי לקבל גם עזרה פסיכולוגית שלא מהמחלקה. אנחנו נתאם, אם תרצי, כמובן." "מי מצא את אחותי?" אני מכאיבה לעצמי.

הרי יותר מהכול אני רוצה לדעת מה כתוב במכתב. אני רוצה עכשיו ללעוס בניבי אותיות דפוס, ובמקום זה יוצאת לי שאלה אחרת לגמרי. נראה לי שהגזמתי ואני שוב רחוקה. הראלה, הפסיכולוגית של המחלקה, לימדה אותי בחודשיים שאני פה לדעת לרעות את עצמי. להשגיח מתי אני מתרחקת מהחדר, מעבר לתקרה. אני הרי יכולה לשוטט כמו בלון נפוח גם בלי להעמיס על עצמי אוכל ואז להקיא. כמה שנים לא השתמשתי במילה אחותי. זה נשמע כאילו היא הבכורה ולא אני. מהיום שהבנו שתינו שהדם שלנו עובר מאחת לשנייה כל הזמן, ללא חוקיות, בלי הודעות מוקדמות, מגוף לגוף באמצע היום, באישון לילה, בזמן שהיא רועבת כמו ברגע שאני כורעת כדי להקיא, הבנו ששמו אותנו בעולם הזה כאחיות רק כמסווה, אנחנו הרבה יותר.

אהבתנו התגברה כמו לבה שלא נוצר הר געש שיוכל להכיל אותה. אני הייתי הרעה, הבולמית, כפוית הטובה, התזזיתית, הנוירוטית. ריני שלי היא אשת הברזל, אנורקסית יפה ומבהיקה, כלילת השלמות של השליטה העצמית. מכופפת הזרועות הכי דקה באופק. כולן במחלקה קינאו בכמה שהיא רזה. כל הבנות שתיכנתו את עצמן לחשוב בריא, לחשוב שאוכל הוא כמו מים, שחייבים אותו, דאגו לה לכאורה, עטפו אותה, אמרו לה, "יהיה בסדר, את יכולה." אבל בעצם ערגו אל חולניותה הנעלה. לא היתה חולה מרוחקת, דקיקה ומסורגת עצמות ממנה במחלקה. היא עוררה בכולן געגועים למחלה. איתי היא לא דיברה. שלוש שנים של שתיקה. אני דיברתי איתה כל הזמן, לא יכולתי שלא. אישפזתי את עצמי ארבעה ימים אחריה.

אני, שיצאתי מהבית, שפרקתי כל עול, שחגגתי את הבולמיה שלי, שיכולתי לשרוד בחוץ כמו דג שחי על האדמה ומעצבן את כולם בגמישותו כי הוא מסוגל לעקוף בתורים, אסרתי את עצמי במחלקה להפרעות אכילה, על כל כלליה הנוקשים והשמירה. כי ריני אמרה. היא לא אמרה לי. אבל היא אמרה. היא הרי יודעת מה היא עושה, ואם ריני ליפפה את עצמה ברעמת שערה הענקית, זו שהתנפלה על גופה הדל בתיאבון של בולמית, היא רצתה שאבוא. היא רצתה שאגיד לה משהו, שאלחש מילה, מילה קסומה שתפשיר בה את כל הקרח כלפי, שתריץ בזרועותיה חיבוק גדול אלי, כפי שהיתה מחבקת את רגלי כשהיתה בת ארבע, ובדמי כיס של בת שמונה קניתי לה במבה אדומה.

היא ציפתה ממני, היא חיכתה. לא עבר מספיק זמן כדי שכבר תתייאש ממני ותיקח את עצמה לשירותים. ריני? לשירותים? לא יכול להיות שריני תדבר באמצעות שירותים, ריני פחדה מהשירותים. אני זרעתי בה את הפחד הזה

. אני, אחותה הגדולה, זו שראתה נבלעת בשירותים כדי לרוקן את נפשה, את מעיה ואת בני בני מעיה לדורותיהם. אני גרמתי לה לסלוד משירותים, להיגרר אליהם רק כשכבר לא יכלה להתאפק. אני מנסה לקום. למה אני מנסה לקום? אני לא יכולה לשכב עוד עם ריני החולה בתוכי. יותר מדי זיכרונות. אני נחתכת כולי מרסיסי המחשבות עליה.

המילים "הראש שלה בתוך השירותים" מכות בהווייתי כמו מוט, וגזע במבוק בלתי נראה אבל עבה מכה בטבורי מבפנים ואני נחתכת לשניים. אני מקיאה על רצפת החדר. חמש־עשרה שנה אני בולמית, וזו הפעם הראשונה שאני מקיאה בפני מישהו. אני מתרוממת, עומדת בפישוק, איתנה כמו לוחם שוורים. "עכשיו אני רוצה מים." אני לא צריכה לחייך, החיוך מוקצף באוויר. אני חייבת לא להרגיש עכשיו, להיות מישהו אחר.

גוליית, ענקי, עבה בשר כל כך עד ששום רגש לא יהין לחדור לתוכו. אני לא אני. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות אני עכשיו, אחרי שזר הגיוני ויפה כל כך ראה את ערוותי האמיתית, מפושקת. ערוותי לא נמצאת בין רגלי, היא נמצאת בין לסתותי. אני לועסת בה יום אחרי יום, מעבירה ממנה אל החוץ את כל מיצי. והוא היה שם וראה. אני זוכרת שלפני כמה שנים שמעתי ברדיו תוכנית שדיברו בה על בעלים שנכנסים לחדר הלידה עם נשותיהם הכורעות ללדת. אמא החמיצה את פניה, עד שנראו כאילו מחצו אותן משאית או מחלת ניוון שרירים מעוותת פנים, ואמרה "איזה טיפשות, אחרי שהם יראו איך הם נראות ככה בלידה, הם לא יתקרבו אליהם עם מקל".

אני רואה אותו משפיל את עיניו אל שלולית הקיא שעל הרצפה. המבט השלֵו, הנח על מה שהיה אמור להיות מגעיל מכדי להביט בו, אונס גם אותי להסתכל. כשהוא מתכופף מעט נופל הנייד שלו מכיס חולצתו לתוך השלולית. אני, גוליית המתנשא אל על, צוללת ושולה אותו, מוחה אותו בבגדי ונותנת לו אותו. הוא לוקח את הנייד ונוטל את ידי איתו. הקיא כאילו לא שלי, אלא משהו שהעולם, זה שיש בו חסרונות ויתרונות, הפיל לרגלינו. אנחנו מתמודדים איתו יחד, יד ביד. לומדים לאהוב את השלולית הזאת, החורגת לאלוהים. יש ילדים מפגרים בעולם, ואוטיסטים ושלוליות קיא על אם הדרך, וכולם יצירי האלוהים ועל כן יש לאהוב אותם.

"תודה. זה לא מגיע לך, כל ההתנהלות המרושלת הזאת. לדעתי היו צריכים להודיע לך יותר בעדינות." אני מביטה בו, כולי תקווה. יכול להיות שיש דרך חזרה. "טוב שהקאת, הוקל לך עכשיו?" הוא האדם הראשון בחיי שאמר לי שטוב שהקאתי. אני מהנהנת כמו עגל שבוי, הבמבוק הבלתי נראה מכה בי שוב בטבור ואני מניעה את ראשי מיד לשלילה. "לא. ריני, מצאו אותה מתה, איך אני יכולה?" "בואי שבי פה. אני משה, אני אחד הבלשים מכוח השיטור שהגיע לכאן הבוקר. תנסי לנשום. אני אנקה פה קצת, ונשב וננסה להבין יחד מה קורה. בסדר? את תשבי פה, נכון? לא תיעלמי לי, נכון?

אם את רוצה לראות את המכתב שלה, אני אסדר שתראי אותו, אם זה ירגיע אותך. זה ירגיע אותך, אני בטוח." הוא מושיב אותי על המיטה, מבטא טוב יותר ממני את הדבר שאני הכי רוצה בעולם עכשיו, לראות משהו מריני. זכר טרי מאחותי שלי. הוא גוחן לטפל בשלולית הקיא עם סמרטוט שהביא השד יודע מאיפה, כי אני מכירה את לנה המנקה, היא שומרת על סמרטוטיה כאילו היו עור הפנים שהביאה איתה מרוסיה. אף אחד לא ניקה את הקיא שלי קודם. אף אחד לא היה צריך. רק בלילות של טרום עידן ריני, כשהייתי בת שנתיים־שלוש, הייתי מקיאה מתוך שינה.

היא היתה מעירה אותי, גברת טיראן הגדולה, צורחת קללות ומתלוננת על חייה האומללים, על כך שגם בלילות לא נותנים לה מנוח, והיא צריכה לנקות את החרא שלי. מעמידה אותי על סמרטוט ספונג'ה רטוב, רוטטת מפחד ומזעקות השבר שלה. המציאות היתה אמורה להעיר אותי מסיוט ולהביא הקלה, אבל לי היא הביאה אמא צורחת,

מסירה סדינים ענקיים מהמיטה, מפעילה מכונת כביסה באמצע הלילה, רעש של מפעל וקול בכי של תינוקייה שלמה באוזני. רציתי לחנוק את כולם ולהשתיקם. לעולם לא אוהב תינוקות, לעולם לא אהיה אמא, רק בגלל הבכי הזה. זה היה הבכי שלי. כשריני נולדה, נפסקו הסיוטים וההקאות. אני לא זוכרת את ריני בוכה. ריני לא בכתה בצעקות, היא זימזמה או הימהמה. היא גם לא חייכה. ריני הביטה. מבט מלא תבונה, שכשאתה פוגש בו, אתה לא חושב עליו, אלא מתרחב מהבנה חדשה.

"מי מצא אותה?"

"אמא שלך מצאה אותה. אני תכף מסיים פה ומביא לך את המכתב, ייקח לי כמה דקות." הוא אומר, עדיין עמל להעלים את כתם הקיא שלי. "מה?" באחת הוא שומט אותי אל תוך הקיא של עצמי. "זה לא יכול להיות, היא אף פעם לא היתה במחלקה." "הבוקר היא היתה. אנחנו עדיין מנסים להבין מה בדיוק קרה פה, אבל ריני כנראה הודיעה אתמול בערב לאמא שלך בטלפון שהיא עוזבת את המחלקה הבוקר. אמא שלך החליטה להגיע לקחת אותה או לשכנע אותה להישאר, העניין הזה עדיין לא ברור לנו לגמרי. בכל אופן, רצה הגורל ואמא שלך היא זו שמצאה את גופתה של אחותך טבועה בשירותים. מוות נורא, תמר, אני יודע. אבל אין מוות שהוא לא נורא".

הוא לא מלטף אותי. לא נוגע, כאילו אני קדושה או מצורעת. אמא שלי מצאה את ריני טבועה בשירותים. אני כמו מטפס הרים עם רגל אחת על סלע, ובעוד השנייה מתרוממת, נעלם לי ההר. "היא פה?" "לא חושב, האמת היא שאני לא יודע. היית רוצה שאני אברר לך את זה?" רציתי לבכות מייאוש, רציתי להיות מושלמת בעיניו, כזו בלא חת, רק קסמים ומחוות ארוכות ושובלים של בושם מסתורי, אבל לא יכולתי. הייתי צריכה להיות ארצית ושקופה. "אני לא מפחדת ממנה." לא פחדתי להיראות ולהישמע פתטית. "זה לא עניין של פחד. יש גבול לכמה דברים בן אדם יכול לספוג בו זמנית.

אני מתאר לעצמי שאת צריכה זמן לעכל את מה שיש פה לעכל, שזה יכול לקחת לכל בן אדם חיים שלמים. מגיעות לך הכמה דקות לבד עם עצמך. זה לא פשע, ולא בושה." אלוהים, תעשה שהאיש הזה לא יעזוב אותי. אלוהים, כדי להראות לי שהוא היה כאן גם כשריני נגמרה לתוך עצמה ושרצה שאני לא אעלה על דעתי שמישהו הצליח להערים עליו, גורם לכך שהוא נשען עלי כדי להתרומם. הוא יוצא מהחדר כדי לתת לי כמה דקות לבד, לבד עם עצמי, ואני מרגישה את כל כובד משקלו. ירכי כמעט מוכרעות בגללו. אני מרגישה חופש ושמחה מטומטמת. הוא יוצא לברר, ואני כמעט יכולה לנדנד את רגלי באושר אינסופי, בטוחה שהוא יחזור.

את הספר ניתן לרכוש ב-25% הנחה באתר סטימצקי