דייטים: אם הבדידות לא נעלמת, אגרש אותה
מי יודע, אולי אמצא מישהו שישכיח אותו ממני, או סתם מישהו שיסיח את דעתי. אני חזק, חזק יותר משהייתי אי פעם. ואני מודע לזה. ולא רק פיזית. אני יפה יותר, פחות מפחד, אומר בקול את דעתי, לפעמים אפילו יותר מדי בקול. דרך החלון הפתוח
אני מתגעגע. אני אכול געגועים. אני מתגעגע אליו, מתגעגע לחברים שלי, מתגעגע לכתיבה שלי. אני כל כך מלא בגעגועים שאני כבר שוכח למה אני מתגעגע, ורק מרגיש את הגעגוע מחמיץ אצלי בפנים. אני משתוקק למישהו, למשהו, לאהבה, לחיבוק. והכמיהה הלכה לאיבוד מרוב שהיא חזקה.
אני חזק, חזק יותר משהייתי אי פעם. ואני מודע לזה. ולא רק פיזית. אני יפה יותר, פחות מפחד, אומר בקול את דעתי, לפעמים אפילו יותר מדי בקול. ברגע שאני מרגיש בנוח, אני מתחיל להשתלט. לא נותן לאנשים לסיים משפטים. רועש ובטוח בעצמי אני נואם, מצפה מכולם להקשיב, כל כך מרוצה כשזה אכן קורה.
אבל בעצם אני חוזר הביתה בסוף השבוע, נועל את עצמי בחדר וכמעט לא יוצא משם. מאונן במין תכליתיות כזאת, כמו מצפה להיפטר ממשהו באמצעות הפעולה המכנית הזאת. אבל הכל נשאר דבוק עלי, ואני נעול בחדר שלי, ומכוניות עוברות לי מתחת לחלון.
בצבא הכרתי כמה אנשים שיישארו איתי לכל החיים. אני רואה פתאום כמה התקדמתי. מתלמיד תיכון מפוחד וביישן, הפכתי לבנאדם פתוח יותר, מקובל יותר. עניין הנטייה המינית שלי מעסיק אותי פחות היום, וזה גם הרבה פחות עניין לספר את זה לאנשים אחרים.
אני כבר זקוק לשתי ידיים כדי לספור את האנשים ש"יודעים"
למעשה, אני כבר זקוק לשתי ידיים כדי לספור את האנשים ש"יודעים עלי" בצבא, ועוד שנייה אצטרך לעבור לספור עם כפות הרגליים. וזה לא שאני הולך ומחפש אנשים לספר להם. זה פשוט עולה בשיחה, וכשזה עולה, אני פשוט מספר. ואמנם עדיין יש את הרעד הזה, והמבט שלי עדיין מושפל כשאני מספר, אבל מהר מאוד אני מתעשת ומרים את הראש.
מה שמצחיק זה שרובם הופתעו כשסיפרתי להם. והיתה אפילו אחת שסירבה להאמין לי, והתעקשה שאני עובד עליה. צדקו אלה שאמרו לי שוב ושוב שמי שלא יקבל אותי, כנראה לא ראוי להיות חבר שלי. ובינתיים מצאתי לי חברים ראויים.
בבית המצב שונה. ההורים כמובן יודעים, אבל לא מתעסקים בזה בכלל. בארוחת ערב שבת לא מזמן אחותי הגדולה קראה באיזה עלון שמחלקים בבית הכנסת. כששאלתי אותה מה היא קוראת, היא ניסתה בהתחלה להסתיר את זה, אבל בסוף הראתה לי. כבר כמה שבועות העלון הזה מפרסם כתבות בקשר ל"נטיות הפוכות וההתמודדות עימן". כפי שאפשר להבין מהכותרת, הם לא בדיוק מעודדים את כל העניין. מי שעומד מאחורי הכתבות האלה למיטב ידיעתי הוא רב בשם שלמה אבינר, שגם הקים ארגון שנקרא "עצת נפש" (או "רפש", אם אתם בצד הלא נכון של הנטייה). הארגון "מרפא" הומואים, בעיקר דתיים, באמצעות קורס שנקרא "מסע אל הגבריות". הוא מכשיר אותם להתחתן עם בחורה ודן אותם לחיים של בדידות ובגידות בשם ה"הלכה".
בכל מקרה, לא יכולתי להתאפק ושאלתי את אחותי מה דעתה. היא אמרה שהיא לא מסכימה עם הכתבות האלה ועם מה שעומד מאחוריהן, ושהיא לא מאמינה שזה משהו שאפשר לשנות. אחי הגדול הצטרף גם הוא לדיון והסכים איתה.
הרגשתי איך נפרמים הקשרים בלשון שלי
לאט לאט, וכמעט בלי לשים לב, הרגשתי איך נפרמים הקשרים בלשון שלי. קשר אחר קשר, כמו שנה אחרי שנה של הסתרות ושקרים, הם נפרמו להם ודגדגו לי בפה. אני חושב שאפילו פתחתי את הפה והתכוונתי להגיד משהו: אולי "גם אני כזה". אולי משהו יותר מתוחכם, שיסיט את הדיון בצורה כזאת שההצהרה שתצא מפי בפני כל המשפחה בשולחן שבת לא תהיה כזאת בוטה.
אבל כשהפה שלי היה פתוח והלשון שלי כבר לא נצורה, אחותי אמרה: "איך אני מרחמת עליהם". ותוך רגע אחד הפה שלי נטרק, הלשון התפתלה במחאה כמו פיתיון על קרס, ואף אחד מסביב לשולחן השבת לא שם לב.
למדתי לשתות כדי לברוח מהכבדות. אני אמנם לא שותה לעיתים קרובות, אבל כמו השיכור מהנסיך הקטן, אני שותה כדי לשכוח שאני צריך את זה.
אני נהנה מספרים כבדים. הרצל ודוסטויבסקי, איך לא קראתי אותם קודם. "החטא ועונשו"! איזה ספר! כמה הפחידו אותי כשהתחלתי לקרוא אותו, שלא אשרוד אותו, שאפסיק אחרי 20 עמודים. ואיך טבעתי בו! כמו זבוב שנמשך לאור כחול ומסוכן. כמה אני נהנה להרגיש את משקל הספר על הגב שלי כשאני נוסע איתו לצבא, כשאני חוזר איתו הביתה. כמו עוגן.
וכמה אני קל כשאני שותה. אני קופץ מכל מקום אפשרי. ממדרגות, מספסלים, ממדרכות. רק כדי להרגיש כמה שאני קל.
היום בבוקר בזמן ארוחת שבת מישהו אמר משהו ופתאום נזכרתי בך והגעגוע צרב בי פתאום כמו שלא צרב כבר הרבה זמן, ולרגע הבנתי כמה מופשטים הגעגועים שלי אליך וכמה מופשט המרחק והזמן שיעבור עד שנדבר בפעם הבאה.
חזרתי לדייטים. אם הבדידות לא נעלמת מעצמה, אני אגרש אותה. ומי יודע, אולי אמצא מישהו שישכיח אותו ממני, או סתם מישהו שיסיח את דעתי.
שוב פותח את החלון. סגרתי אותו קודם כי הוא הפריע לי לכתוב. מכוניות חולפות מתחת לחלון שלי, שלוש שניות מתוך שיר ונעלמות בקצה הרחוב. לא כתבתי ברכה ליום ההולדת של אמא שלי. הדלת נעולה מתוך הרגל. מחר בבוקר אני חוזר לצבא, ואין לי כוח לחזור, אבל אין לי מושג מה הייתי עושה בלי זה.
האימייל של הנסיך
לפנייה לכתב/ת 
